פסחים דף ז ע"ב – ח ע"א
"תנו רבנן דאין בודקין (את החמץ) לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה". כמו בזמננו, גם טרום עידן החשמל היה מי שביקש לברר מדוע דורשת המשנה לבצע את בדיקת חמץ לאור נר קטן וקלוש, ולא לאור השמש או לפחות האבוקה. והרי אמר רבא על האבוקה שהיא מצווה מן המובחר להבדלה במוצאי שבת, אז מדוע להתעקש על אור הנר? הגמרא לא מסתפקת בתשובה אחת אלא מספקת ארבעה הסברים ממקורות שונים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרשויות הערביות: אין אצלנו אכיפה משטרתית של הבידוד
– אפקט עבאס: פירוק הרשימה המשותפת קרוב מתמיד
– אגדת דשא: חייו ומותו של דייגו מראדונה
אמר רב נחמן בר יצחק: הנר יכול להכניס אור לחורים ולסדקים, והאבוקה אינה יכולה להכניס אור לחורים ולסדקים. במילים ברורות יותר, בדיקה לאור הנר היא מדוקדקת יותר ויורדת לפרטי-פרטים. רב זביד נותן הסבר אחר: הנר אורו לפניו והאבוקה אורה לאחריה. כלומר הנר מאיר קדימה והאבוקה מייצרת אור לאחורי מי שאוחז בה. כמובן, בדיקת חמץ דורשת אור קדימה, שהבודק יוכל להבחין בחמץ שנותר ולכן אור הנר עדיף. תשובה שלישית שמורה לרב פפא, שאמר: האוחז באבוקה חושש שזו תגרום לדליקה, לעומת הנר שאינו גורם לחשש דומה. ממילא יש להניח שמי שחושש לדליקה ימהר בבדיקה ולא ידקדק בה, לעומת בדיקה בנר שמתנהלת באופן רגוע יותר. תשובה רביעית ואחרונה היא תשובתו של רבינא, שאמר: אור הנר יציב ואילו אור האבוקה מרצד וקופץ. האש של האבוקה לפעמים אש גדולה ולפעמים מצומצמת, וכך האור שמופק ממנה אינו אחיד והבדיקה אינה מוצלחת באופן זה.
ארבע העמדות מסכימות על אותה שורה תחתונה, אבל יש ביניהן מחלוקת על הסיבות להעדפת אור הנר. רב נחמן בר יצחק דורש שהאור ייכנס לסדקים ולחורים, ורב זביד מדבר על תאורה אחורית או קדמית. שניהם מתייחסים לתכונות של האש השונה בשני המקרים – זו של הנר וזו של האבוקה. רב פפא, לעומת זאת, מפנה אצבע לכיוון האוחז בלהבה כשהוא מציין את החשש של נושא האבוקה. אם הבודק חושש שהאבוקה תיצור דליקה, הוא יבצע בדיקה פזיזה מדי. לשיטת רב פפא, במקרה של אבוקה אי אפשר לסמוך על הבודק שיבצע את הבדיקה כראוי. רבינא לעומתו חושש מהאש הלא אחידה של האבוקה. בעיניו, אי אפשר לסמוך על האש דווקא.
מתבקש מאוד לקחת את שני מצבי הצבירה של האש – זו של הנר הצנוע וזו של האבוקה הלוהטת – ולחבר אותם לנפשו של האדם. בסביבה היומיומית שלנו אנחנו מכירים "אבוקות" ומכירים "נרות". החבר'ה האלה, בעלי האש הגדולה שמובילים חבורה שלמה על גבם, ואלה שהם חלק קטן ממנה, אור נר דק שנבלע בהמון. והנה הגמרא מלמדת אותנו שלכל אחד ממצבי הצבירה הללו יש תפקיד, וכל אחד מהם יש לו את שעתו שלו להיות מצווה מן המובחר.
האיש האפור, הדקדקן, הוא זה שידאג לפרטים הקטנים. הבדיקה הסיזיפית ונטולת האתוס שלו נכנסת לסדקים ולחורים, ויודעת להוציא מהם את מה שלא צריך להיות שם. האבוקה, לעומת זאת, היא אש גדולה וניכרת. היא גם מאירה מרחב גדול יותר ומשמעותי. היא מאירה לאלה שמאחור, היא זו שקוראת "אחריי!" ומושכת אותם קדימה. אבל לאותה אבוקה גדולה ומרשימה, לאותו אדם מנהיגותי ומוביל, יש גם חסרון: האש שלו מרצדת ולא אחידה. יש בה גם סכנה להיות דליקה, לגעת במקום הלא נכון ולהבעיר שרפה גדולה ומכלה. לכן היא מצווה מן המובחר במבצעים הגדולים, אבל בעבודה המדוקדקת אין לאבוקה מקום.
אומרת לנו הגמרא: כשאתה זקוק לשינוי משמעותי, להבדלה, קח את אש האבוקה. קח את המנהיג הכריזמטי, האיתן, זה שמאיר לאלה שבאים אחריו. זה שיש בכוחו להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך בצורה ברורה. אבל כשאתה רוצה עבודה מדוקדקת, לרדת לפרטי הפרטים והדקויות, דווקא אז אתה צריך את תלמיד החכם האפור יותר, המתמיד. זה שיכול לרדת לדקדוקי הלכה ולימוד. לדקדוקי נפש האדם וניקוי החלקים הלא ראויים שבו.
זה נכון לגבי חברה שלמה וזה נכון גם בינך לבינך. לעתים אתה עצמך נדרש לכוחות האבוקה שבך, לצעידה קדימה בגאון ובאור גדול. ולעיתים אתה זקוק לצעידה מדודה, מתונה ואטית. בצעדים שמתאפשרים רק לאור נר צנוע אחד ודק. נר השם נשמת אדם, מזכירה לנו הגמרא את דברי משלי, ושם אין מקום לאש מרצדת ומסוכנת. כי אור האבוקה עשוי להגביל אותך בבדיקה עצמית, לשרוף את המקומות הלא נכונים. בדיקה פנימית לאור הנר, יש בכוחה לנקות באמת את הנשמה. שלך ושל אלה שסביבך.
