אי אלו מילות ביקורת שכתבתי פה על סדרת הטלוויזיה המדוברת "שעת נעילה" גררו כמה תגובות קוראים מעניינות, לכאן ולכאן. איש ימין כתב לי ביום ראשון כי על אף ימניותו הוא מבין עכשיו שממשלת גולדה שגתה קשות כשהשיבה ריקם את הצעות ההסדר המצריות בתחילת שנות השבעים. השבתי לו שלדעתי גם הוא נפל בפח של ההיסטוריונים החדשים. הם מציגים את אנואר סאדאת כמאהב נכזב שנאלץ לפתוח במלחמה, אך מתקשים להסביר מדוע הזמין עצמו לכנסת רק אחרי המלחמה, ואפילו לא יום אחד לפניה. קשה להאמין שגולדה מאיר הייתה מסוגלת להתעלם מהזמנה כזאת. בניגוד לדימוי המאוחר שלה היא לא הייתה אשת ימין קשוחה, לכל היותר מנהיגת המרכז השפוי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסדרת ההתיישבות הצעירה: תוצאה של עבודת שטח מאומצת
– "הסכנה היא לא ביידן, אלא האנשים שסביבו"
– "התעוררות" לעיריית י-ם: הגבירו את האכיפה במזרח העיר
אלא שכבר למחרת התגלגלה לידי ראיה נסיבתית חזקה עוד יותר לדחיית התזה על סרבנות השלום הישראלית שכביכול עלתה לנו במלחמת יום הכיפורים: פרסום הידיעה על ביקור נתניהו בסעודיה, ביקור היסטורי בלי ספק. לישראל ולסעודיה אמנם אין סכסוך גבולות מר, כפי שהיה בעבר לישראל ולמצרים, אבל מיליון פעם נאמר לנו על ידי מומחי שלום רמי דרג שסעודיה לא תנרמל את יחסיה איתנו לפני פתרון הבעיה הפלסטינית. הם כרכו יחדיו את שתי הסוגיות המרוחקות הללו כאילו היו כורח גרוויטציוני, תגובת שרשרת כימית, סיבה ומסובב: קודם כל תיסוגו לקווי 67', ורק אחר כך תוכלו לבקר בסעודיה.
יוזמת השלום הסעודית, פרי הגיגיו של כוכב הניו־יורק טיימס תום פרידמן, הכילה התניה מפורשת של הסכם השלום האזורי בחלוקת הארץ. בפברואר 2002 הציע פרידמן שסעודיה ושאר מדינות הליגה הערבית יכוננו קשרים עם ישראל בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בקווי 67'. כעבור שבועיים אימץ בית המלוכה הסעודי את ההצעה. אבל ישראל לא נעתרה לה. כמעט כל ההתנחלויות ביו"ש עדיין עומדות על תילן, ואלו שבכל זאת נעקרו בינתיים (במסגרת ההתנתקות) לא קיצרו במילימטר את המרחק בין ירושלים לריאד. דווקא בשיא פריחתן כעת, כשנסיגה ישראלית מיו"ש אינה עומדת כלל על הפרק ושר החוץ האמריקני לוגם יין משובח ביקב פסגות, סעודיה מארחת בתחומה את ראש ממשלת הימין הישראלית.
באיחור מה הגיעה משפחת סלמאן למסקנות של סאדאת אחרי מלחמת יום הכיפורים: ישראל חזקה מאוד. העולם הערבי לא יוכל לנצח אותה בשדה הקרב או לכפות עליה נסיגות באמצעים כוחניים אחרים. היא גם המדינה היחידה במזרח התיכון שמשטר האייתוללות בטהרן חושש ממנה. לכן עדיף להסתייע בה נגדו ולשתף איתה פעולה מאשר להציק לה בנושא הפלסטיני, שממילא לא עניין אי פעם באמת את שליטי ערב. לאורך השנים הם רק השתמשו בו כטענת אליבי לאיבתם הקמאית כלפינו.
"שתי הסוגיות האלו הולכות יד ביד", התעקשה שרת החוץ האמריקנית הילרי קלינטון בדיון בבית הנבחרים באביב 2009. קלינטון הסבירה אז שאם ישראל מעוניינת לקבל תמיכה ערבית במאבקה נגד איראן, היא תיאלץ לשלם על כך בוויתורים לפלסטינים. "בושהאר תמורת יצהר", זעקו הכותרות גם בישראל. היום ברור שאלה היו דברי הבל. העולם הערבי מחזר אחרי ישראל במסגרת מאבקו באיראן. עוד ועוד מדינות מנהלות איתה תהליכי שלום: איחוד האמירויות, בחריין, סודן ועכשיו גם סעודיה. ישראל 2020 נתפסת בעיניהן כבעלת ברית נאמנה אפילו יותר מארה"ב, שעוד מעט קט עומדת ליפול שוב בידיים דמוקרטיות רועדות. מצידן, יצהר יכולה להישאר על הקרקע עוד אלף שנים, אבל חס ושלום לא תעשיית הגרעין בבושהאר.
האם סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין וסודן יהיו מעכשיו בעלות ברית נאמנות של ישראל? ובכן, לא כדאי לנו לבנות על כך לטווח ארוך. נכון לעכשיו ועד להודעה חדשה האינטרסים של שני הצדדים פשוט מצטלבים, אך ורק האינטרסים. אין פה שום רומנטיקה. יורש העצר הסעודי לא גילה פתאום את העיניים היפות שלנו, ושליטי האמירויות לא התאהבו בשיטת ממשלת החילופים פה. הם רק הבינו סוף־סוף שעדיף להם להשקיע בנו מאשר באבו־מאזן, והחזירו את הפלסטינים לגודלם האמיתי: נקודה קטנטנה בשולי האזור וההיסטוריה. אם ממשל ביידן לא ישתטה עכשיו לפעול נגד גלגלי ההיסטוריה ולהוריד לטמיון את הישגיהם המדיניים של דונלד טראמפ ומייק פומפאו, אולי עוד יצמח מזה מזרח תיכון חדש.
