"'מדוע הרגתם את בוגרוב?'… '…בגלל עניין הצוללות'… בוגרוב צידד בבניין הצוללות בעלות מעמס גדול וטווח-פעולה רחוק. באותו סכום כסף אפשר לבנות צוללות קטנות בעלות טווח קצר. המפלגה הייתה בעד צוללות קטנות בעלות טווח קצר. שני הצדדים העלו נימוקים טובים… אבל הבעיה הייתה בתחום אחר לגמרי. צוללות גדולות פירושן מלחמת-התקפה ומהפכה עולמית, וקטנות פירושן הגנת-חופים… השקפה אחרונה זו היא השקפתו של מספר אחד במפלגה. לבוגרוב היו תומכים רבים… לא די היה בסילוקו מהדרך. הכרח היה להבאיש את ריחו. תכננו משפט, שבו יוקעו חסידי הטונאז'-הגדול כמחבלים וכבוגדים… אבל בוגרוב סרב לשתף פעולה… לא הייתה ברירה אלא לחסלו…"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סומן על ידי נתניהו: חוסל אבי הפצצה האיראנית
– ה"עז" שהכניס חיזבאללה למו"מ עם ישראל: אי קטן ופסטורלי
– מה עומד מאחורי הביקור החשאי של נתניהו בסעודיה
קטע זה מופיע בספרו, של ארתור קסטלר "אפלה בצהריים", הנראה רלוונטי מאי-פעם, שבו מתאר הסופר את משפטי הראווה שנערכו במוסקבה בתקופת "הטרור הגדול" של אמצע שנות השלושים. מי הוא "בוגרוב" בישראל, זה המסרב לשתף פעולה עם ההשקפה הנכונה של המפלגה, אפשר לדעת לפי הקולות העולים בהפגנות ברחוב בלפור, בגשרים ובצמתים. נותר רק לברר מהי ההשקפה הנכונה, ואולי גם מיהו "מספר אחד" בישראל, אותו תפקיד שהיה שמור לסטלין, שמש העמים.
"ההשקפה הנכונה" במאמר זה מתייחסת לתוכנית הגרעין האיראנית, אף כי היא נגזרת מהדגנרציה המחשבתית וצרות האופקים שבהן לוקים מי שלא פעלו כמצופה מול איום קיומי זה. הכוונה היא במיוחד לארבעה רמטכ"לים, שהיו בין הדוחפים של פרשת הצוללות. על חדלונם במאבקה של מדינת ישראל בתוכנית הגרעין ניתן ללמוד מספרו של אילן כפיר "'סופה' בדרך לאיראן".
ב-2010, הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בגיבוי ראש השב"כ יובל דיסקין וראש המוסד מאיר דגן, הגיב להוראתו של נתניהו להעביר את הצבא למצב הכוננות הגבוה ביותר לקראת תקיפת מתקני הגרעין במילים אלו: "ראש הממשלה, זו פקודה לא חוקית".
בעניין גנץ מצטט כפיר את הדברים שאמר שר הביטחון וראש הממשלה החליפי דהיום: "אני כרמטכ"ל צה"ל, לא תומך במבצע". כפיר מוסיף ומציין ש"בפעם השנייה בתוך שנה, רמטכ"ל צה"ל עצר ברגע האחרון את התקיפה באיראן". ובאשר לשר לעניינים אסטרטגיים דאז, משה (בוגי) יעלון, נכתב בספר כי "לכל אורך הדרך בתכנון המבצע באיראן בוגי התמיד בהתנגדותו למה שכינה 'תוכנית [אהוד] ברק'".
את הפניית העורף של אהוד ברק לביטחון מדינת ישראל ועתידה, בעיצומו של המאבק בתוכנית הגרעין האיראנית מתאר כפיר, כך: "באוקטובר 2012 נראה היה שהתנאים בשלו יותר מפעם [לתקיפה באיראן, י"ש]". כתוצאה מהמשבר בין ברק לנתניהו נותר האחרון בודד מול התנגדות מערכת הביטחון הישראלית לתקיפת מתקני הגרעין. "נתניהו חשד", כותב כפיר, "כי …בפגישותיו עם רם עמנואל… ברק… 'מכר' אותו והעביר מסר לנשיא [אובמה] כי ישראל לא תתקוף את הגרעין האיראני לפני הבחירות לנשיאות [ארה"ב] ב-6 בנובמבר…"
נראה כי ועדת הבדיקה לעניין הצוללות שהקים בני גנץ היא בסך הכול תרגיל הסחה של רמטכ"לים מהתקופה בקדנציה שלהם, שלא הייתה שעתם היפה. העמדה המשתקפת מספרו של כפיר, מזכירה את אמרתו של משה דיין על ה"שוורים המסרבים לזוז", ומעצימה את עמידת "קיר הברזל" של ראש הממשלה נתניהו במערכה נגד איראן.
היא גם מסבירה, באופן חלקי אמנם, את השנאה שרוחשים לו אותם רמטכ"לים. ההשוואה בין נתניהו למנחם בגין, שהורה על הפצצת הכור בעיראק, כשלצדו רפול, מלמדת על בדידותו של ראש הממשלה הנוכחי. נתניהו ביקש למנות רמטכ"ל קצין אמיץ ונועז בדמותו של יואב גלנט, אך הדבר סוכל, כזכור, באמצעות מסע הכפשה תקשורתי ובשיתוף גנרלים מכהנים.
הניסיון של בכירים אלו, שאליהם חברו מנהלי משרד הביטחון, להסיט את תשומת הלב מהתוצאות החמורות שעלולות להיות לתפקודם במאבק נגד איראן, הוא אנושי. אבל הבחירה בצוללות כאמצעי לכך, עלולה להתברר כהוספת חטא על פשע. שכן אם בעקבות ועדת הבדיקה הזו תבוטל או תידחה עסקת הצוללות ייפגע מאזן האימה המסתמך, על פי פרסומים זרים, על דוקטרינת "המכה השנייה". או אז יכולה המדינה להימצא מול סיוט שבו מחד קיים איום גרעיני, ומאידך ההרתעה תהיה חסרה, שלא לומר נעדרת.
לאחר בירור וזיקוק ההשקפה המותרת בעיני האנשים "הנכונים", יש לנסות לבדוק מיהו מספר אחד במפלגה. אך זהו ניסיון עקר, מאחר ששמש העמים נותר עדיין מספר אחד עבורם.
