הנשיא היוצא טראמפ היה טוב למדינת ישראל. הוא זיהה נכונה את התהליך שעובר על המזרח התיכון, ובעיקר את המשמעות הגדולה של יחסים מולטילטרליים (רב-אזוריים) – מנוע צמיחה שעשוי להביא ליציבות פוליטית לאזור המשווע לכך, מאז הטלטלה של 2010 שהביאה לריסוק חלק ממדינות הלאום ולהתערערויות אחרות. תפיסה זו, שהמירה את התפיסה הבילטראלית ששלטה בכיפה בעשורים האחרונים, הביאה לא רק לפרץ השלום בין ישראל ובין יותר ממדינה ערבית אחת, אלא גם לירידת קרנה של "הסוגיה הפלסטינית" שבמידה רבה היוותה מכשול לכל אפשרות של נורמליזציה ערבית-ישראלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: חיסול המדען האיראני לא יעצור את פרויקט הגרעין
– התנועה זורמת: למרות הקורונה, בני עקיבא חוגגת שבת ארגון
– איך בוחרים רבי: הכוח והסכנה שבכריזמה
אולם הפיחות בכוח הווטו של "הסוגיה הפלסטינית" לא הביא לחדלונה. נוכחותה הקבועה בחצר האחורית של ישראל מגלמת פוטנציאל מתמשך לטרור ואלימות, קל וחומר לזעזועים פוליטיים פנימיים בזירה אשר עומדת על סף חילופי דורות פוליטיים עם תום עידן אבו מאזן, אחרון דור מנהיגי אש"ף/תוניס. הצורך בהמשך תשומות ישראליות לנעשה בזירה הפלסטינית נותר אם כן בעינו, ואולי אפילו התחזק לאחרונה, על רקע התסכול הפלסטיני הגובר נוכח דחיקתם אל שולי הבמה בעקבות הנורמליזציה בין ישראל ובין מדינות המזרח התיכון.
גם אם טראמפ היה ממשיך לכהונה שנייה, ישראל הייתה נדרשת למהלכים משמעותיים כדי לתחזק את השקט של העשור האחרון בגזרה הפלסטינית ביהודה ושומרון, ואולי אפילו ליצירתיות רבה יותר. זאת, במציאות שבה הלעומתיות הפלסטינית-אמריקנית החלה להעיב על היכולת לשמן את גלגלי היציבות הביטחונית באמצעות סיוע כלכלי שממשל טראמפ קיצץ בו, ובכך אולי נטע את זרעי הפורענות הבאה. עתה, ניצחונו של ביידן יהפוך את הסוגיה הפלסטינית לעניין זנוח פחות וימקם אותה מחדש במפת האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון.
טעות תהיה לחשוב כי ביידן יצליח במקומות בהם נכשלו קודמיו הדמוקרטיים. חומרי הגלם מהם קורץ הסכסוך בין יהודים ופלסטינים לא השתנו במאום. קשה יהיה לשכנע את העם היושב בציון לקחת מחדש את סיכוני אוסלו או לשכנע את היושבים ברמאללה להתפרק מהאוטופיה המדינית שלהם שמדינת ישראל איננה בשלה לשלם את מחירה. לא את זה האנושי הכרוך בפינוי עשרות או מאות אלפי אזרחים, ולא את זה הביטחוני הכרוך ביצירת סימטריה של כוח בין ישות פלסטינית מדינתית לבין המדינה היהודית השכנה.
ברם, המציאות הנוכחית של ביידן כנשיא עשויה להיות גם הזדמנות עבור ישראל, שהאתגר האסטרטגי שלה הוא לאפשר את המשך תהליך הנורמליזציה מול מדינות המזרח התיכון, תוך צמצום כוח ההיזק הפוטנציאלי של הפלסטינים והקטנת הסיכון להתערערות הביטחונית. הנוכחות של ביידן וגישתה המרוככת יותר של המפלגה הדמוקרטית כלפי הפלסטינים, יכולה להתברר כמועילה לצורך הפחתת הלעומתיות הפלסטינית ותשרת את עניינה של ישראל בהמשך היציבות ביו"ש. כך גם חידוש הסיוע הכלכלי האמריקני לרשות הפלסטינית יחזק את אחד מעמודי היסוד של יציבות העשור האחרון, יציבות שהושגה באמצעות שיפור איכות חייהם ורווחתם של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון.
מלבד כל אלה, ניתן יהיה למנף את השינוי שעובר כעת המזרח התיכון כדי לגייס את המודל הרב-אזורי, ובייחוד את מדינות המפרץ העשירות, להשקיע תשומות כלכליות בזירה הפלסטינית, הדרושות כדי למתן את האקטיביזם הפוליטי. אולם הפעם לא מתוך נקודת המוצא של "יוזמת השלום הערבית" מ-2003 שהקנתה לפלסטינים זכות וטו על הנורמליזציה, אלא בהיפוך יוצרות. מתוך נקודת מוצא שנועדה להבטיח את המשך הנורמליזציה על ידי ריכוך ההתנגדות הפלסטינית באמצעות השקעות כלכליות שכה נחוצות לרשות ובמידה רבה גם לחמאס ברצועת עזה.
אם ביידן ייצמד לתפיסה המדינית הבילטראלית (הדו-צדדית) שאפיינה את תקופת קלינטון-אובמה תהיה כאן החמצה גדולה. עד מהרה העגלה המדינית תגיע למבוי סתום, ובחסות הציפיות הגבוהות שהפלסטינים כבר מפתחים נוכח תוצאות הבחירות בארה"ב, אף לפיצוץ בשטח ואולי לפרוץ אינתיפאדה שלישית. כדי לייצר את התרחיש האופטימי חשוב שהממשל האמריקני החדש ישכיל להתחבר לשינויים שעובר המזרח התיכון ובעיקר למודל היחסים המולטילטרלי (רב-אזורי) שהתגבש בעשור האחרון בתקופת הנשיא היוצא. לצמרת הישראלית צריך להיות תפקיד מרכזי בכך, בשיתוף עם ידידותיה החדשות באזור.
