הסדרה "שעת נעילה", שנעשת אירוע חברתי, מעוררת בחוגי הימין ביקורת חריפה. רבים רואים בהתמקדותה בימים הראשונים של המלחמה – בכאוס, בתחושת החידלון ובחוסר האונים של הפיקוד לסייע ללוחמים בשטח – עוד נדבך של תרבות הנהי שהחלה להתפתח בישראל בעקבות אותה מלחמה. מבקרים אלה מבקשים להזכיר שבסופו של דבר מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון צבאי מזהיר: ממצב של הפתעה מוחלטת, כאוס וחידלון, סיימה ישראל את המלחמה, כעבור 18 ימים בלבד, כשצה"ל ניצב 60 ק"מ מדמשק ו־101 ק"מ מקהיר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: החיסון לקורונה מוכיח שכשאמריקה באמת רוצה משהו, היא משיגה אותו
– שירה אקדמית: המרצה שמשלב כתיבה ומחקר
– דעה: היוזמה הסעודית ב': נמאס להם מאבו־מאזן
מלחמת ששת הימים הייתה קו פרשת המים של ההיסטוריה הישראלית מבחינה גיאוגרפית ומדינית, ואילו מלחמת יום כיפור הייתה קו פרשת המים מבחינה חברתית ופוליטית. בעקבותיה נשבר המרכז הישראלי בדמותה של תנועת העבודה, והאליטות התפצלו לשניים: האליטה הדתית פנתה לכיוון ימני ודתי, והאליטה החילונית פנתה לכיוון הליברלי־אוניברסלי. וככל שעוברות השנים, גדלה התהום שבין המחנות.
הקושי בהכרעה הוא מפני ששני הצדדים צודקים. מלחמת יום כיפור אכן הייתה בו־זמנית ניצחון צבאי מזהיר ואסון אנושי נורא. מצד הניצחון, הוא אינו רק ביטחוני אלא גם מדיני. העובדה שהוא הושג דווקא מתוך תנאי פתיחה איומים, גרמה למדינות ערב להבין שלא יוכלו לנצח את ישראל ניצחון צבאי. מאז ועד היום, קרוב ליובל שנים, הן לא יזמו שום מלחמה נגד ישראל. הפעילות נגד ישראל עברה לארגוני הטרור ולחרמות כלכליים, מדיניים ותרבותיים. מבחינה מסוימת, המלחמה החלה את תהליך ההכרה בישראל שמפירותיו אנחנו נהנים ממש בימים אלה.
אבל המלחמה ההיא אכן הייתה גם אסון אנושי נורא. כ־2,600 לוחמים נהרגו במהלכה, ורובם המכריע היו בני כמה שנתונים עוקבים של חיילים בסדיר ובשנות הקבע הראשונות. התחושה הייתה שדור שלם נמחק. יתר על כן: תוצאתה של מלחמת יום כיפור לא הייתה הקמת מדינה כמו במלחמת העצמאות, או כיבוש שטחים נרחבים כמו בששת הימים, אלא חזרה לאותה נקודה שישראל יכלה כנראה להגיע אליה גם בלי המלחמה וקורבנותיה, לפחות בחזית המצרית.
אין פלא אפוא שמלחמת יום כיפור לא הניבה אלבומי ניצחון אלא תחושת משבר דיכאונית, שאחד משיאיה הבולטים היה מאמר של ארנון לפיד, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, ששכל שמונה (!) מבניו במהלך המלחמה. כותרת המאמר, הזמנה לבכי, אמרה את הכל. זו הייתה הזמנה ל"מסיבה" שכולה בכי תמרורים, באזהרה מפורשת: "החזקים, בעלי הדעה, המפוכחים, לא יורשו לקחת חלק. הם אינם שייכים. בלתי רצויים".
לימים סיפר חנן פורת שהמאמר הזה היה בשבילו נקודת המפנה להקמת גוש אמונים, כארגון שביקש לרשת מתנועת העבודה את מקל ההובלה של המפעל הציוני. אבל לא כל אנשי הציונות הדתית הגיבו למלחמה כמו פורת. הרב שג"ר, ששני הוריו היו ניצולי שואה בעלי מסלול ייסורים קשה, בכל זאת נהג לומר ש"מלחמת יום כיפור היא השואה של הדור שלנו". ובעבור הרב יהודה עמיטל, שגם הוא שכל שמונה מתלמידיו במלחמה, הייתה כנראה המלחמה נקודת מפנה דווקא לכיוון של נכונות למדיניות יותר יונית.
מכל זה עולה שכמו בנושאים רבים אחרים, מה שנדרש משני צידי החברה הישראלית הוא הכרה בגרעין הצדק של הצד האחר. אף אחד מן הצדדים אינו מציג פרשנות מזויפת או שקרית למלחמה. מדובר בשני היבטים שונים, ושניהם נכונים לגמרי. הדבר הטוב ביותר היה אילו יכלו שניהם להציג תמונה מאוזנת של המלחמה. אבל אולי קשה לדרוש זאת מאנשים ומחנות שהביוגרפיה והזהות שלהם שונות בתכלית. אבל לכל הפחות, מותר לצפות מהם שיפתחו בליבם את השער גם לנרטיב של האחר.
זה יכול להיות נכון גם בנוגע לסדרה עצמה. בצדק בחרו קברניטי תאגיד השידור הציבורי ללוות את הסדרה בדיוני אולפן. הדיונים האלה יכולים לספק את האיזון הדרוש: אם טבעה של סדרת דרמה הוא להתמקד ברגשות הקשים של הלוחמים (וגם בגבורה העילאית של רבים מהם), יכולים דיוני האולפן להצביע גם על ההישג הצבאי של המלחמה, וההישגים הביטחוניים־מדיניים שבעקבותיו.
