פעמיים בתוך פחות משבועיים דרשו שופטי בג"ץ מהממשלה ומהכנסת להתייצב ולנמק מדוע לא יבוטל תיקון שחוקקה הכנסת לחוק יסוד, אך אמות הסיפים לא זעו, והארץ לא רעשה. אפילו בכנסת, המוסד שממנו אמורה הייתה לצאת ההתקוממות נגד כוונת בג"ץ להתערב בחקיקת חוקי יסוד, נרשמה לא יותר מאוושת התמרמרות קלה. כמה חברי כנסת שממילא נחשבים ל"חשודים מידיים" בהתנגדות למערכת המשפט פרסמו הודעות גינוי שגרתיות, ולמחרת בבוקר הנושא כבר נשכח. כל כך התרגלנו למציאות שבה בג"ץ נטל לעצמו את הכוח להעביר תחת שבט ביקורתו כל חקיקה של הכנסת, עד שאנחנו כבר מתקשים להבחין באבסורד, ומכיוון שכך אין מנוס מלשוב ליסודות ולהזכיר נשכחות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תמונת עומר אדם בדובאי עוררה שדים רדומים של שנאת ישראל בקהיר
– הממשל החדש בארה"ב יכול להיות גם הזדמנות
– מסע ברחובות פתח-תקווה בעקבות הטרמיט המזיק בעולם
מדינת ישראל נוסדה בשנת 1948, ולמשך עשרות שנים איש לא העלה בדעתו שבתי המשפט רשאים לדון בתוקפם של חוקים. בתי המשפט נדרשו לפרש חוקים וליישם אותם, בשום פנים ואופן לא לפסול חוקים או להעלות ספקות בנוגע לחוקתיותם.
המהפכה החוקתית, שזרעיה נזרעו בחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק בשנת 1992, הבשילה בפסק דין "בנק המזרחי" בשנת 1995 ושינתה את התמונה. בפעם הראשונה נקבע בבג"ץ שישנם עקרונות־על שתוקפם חזק יותר מחקיקת הכנסת הרגילה, ועל כן חקיקה המנוגדת להם דינה להתבטל. הבסיס לחידוש היה חוקי היסוד החדשים אשר קבעו בפעם הראשונה שישנן זכויות אדם בעלות מעמד מיוחד. על פי פסקת ההגבלה, המופיעה בשני החוקים, אם רוצים לפגוע בזכויות המוגנות יש לחוקק לשם כך חוק מפורש, אשר חייב לעמוד בכמה תנאים: החוק הולם את ערכי מדינת ישראל, תכליתו ראויה והפגיעה שהוא פוגע בזכויות אינה עולה על המידה הדרושה להשגת התכלית. עם זאת, חוקי היסוד לא קבעו מי הוא המוסמך לקבוע אם חוק כלשהו אכן עומד בתנאים. בית המשפט העליון נטל את הסמכות לידיו בלי לשאול אף אחד.
האם נטילת הסמכות נעשתה כחוק? זו שאלה טובה. אולם אפילו אם הסמכות קיימת, היא חייבת להיות תחומה בגבולות שקבע המחוקק. רק על חוקים הפוגעים בזכויות כמו חירות תנועה, כבוד האדם (הכולל אליבא דבג"ץ גם שוויון), זכות הקניין, פרטיות וחופש עיסוק – חלים הכללים הדורשים תכלית ראויה ומידתיות. שאר החוקים אמורים להיות מחוץ לתחום הביקורת השיפוטית.
בפסק דין המזרחי העלה השופט אהרן ברק חידוש נוסף. לטענתו, כאשר הכנסת מחוקקת חוקי יסוד היא פועלת כ"רשות מכוננת". מעמדם של חוקי היסוד הוא אפוא מעמד מעין חוקתי, וחוק רגיל אינו יכול לסתור חוק יסוד. אם אפשר לפרש את החוק באופן התואם את חוק היסוד – נפלא, ואם אי אפשר – דין החוק להתבטל. החידוש לא התקבל על דעת רבים משופטי העליון, אך למרות זאת הוא נחשב היום לגישה מקובלת.
שני תיקוני חוקי היסוד שבית המשפט העליון הוציא לאחרונה צו על תנאי נגדם אכן אינם תפארת היצירה החקיקתית של הכנסת. הראשון, שנועד לאפשר את הקמת ממשלת החילופים ולאפשר את ייצוב המערכת הפוליטית התברר כמשענת קנה רצוץ. ההסדרים שקבע מסבכים מאוד את פעילות הממשלה ולא מעניקים לה יציבות. גם התיקון השני, שמטרתו דחיית המועד האחרון לחקיקת תקציב 2020, רעוע ביותר. מדובר בעוד תסמין של אי תפקוד ממשלת החילופים ושל חוסר יכולתה להגיע להסכמות אפילו סביב אישור תקציב מדינה.
אולם עצם העובדה שמדובר בחוקים גרועים אינה מעניקה לשופטי בג"ץ סמכות לבטל אותם לפי שום שיטה, מאחר שלא מדובר בחוקים הפוגעים בזכויות ולא בחוקים רגילים המנוגדים לחוק יסוד. זאת בדיוק כפי שחבר כנסת לא יכול לבטל פסק דין גרוע של בית המשפט העליון (ויש לא מעט כאלו, תאמינו לי). תארו לעצמכם איזו זעקה הייתה קמה לו בעקבות פסיקה מסוימת של בג"ץ הייתה הממשלה מודיעה "זה פסק דין שגוי, אנחנו לא מקבלים אותו". אם כן, כיצד ייתכן שהצווים על תנאי שהוציא בג"ץ, שמשמעותם היא קביעה שבית המשפט יכול לבטל חוקים בלי שום סמכות, עוברים בכזו אדישות? להיכן נעלמו כל החרדים לגורל הדמוקרטיה הישראלית?
חוק בעד הפליה
שר המשפטים הנמרץ אבי ניסנקורן מקדם בימים אלו יוזמה תמימה למראה להעלאת סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק לנפגע מהפליה על פי "חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים". במבט ראשון נראה שמדובר ברעיון מבורך, אך לא כך במבט שני. זהו חוק מסוכן.
משרד המשפטים ובתי המשפט נעשו בשנים האחרונות משרד חינוך שני, המבקש להנחיל לאזרחי ישראל מערכת ערכים פרוגרסיבית בכלים משפטיים. הם משתפים פעולה עם הגדרתם של אורחות חיים ואמונות דתיות בכינויי גנאי כדוגמת "הדרת נשים", או "הומופוביה". עקב קוצר היריעה נסתפק בדוגמאות בודדות: ביטול המופע המוזיקלי הנפרד בעיר עפולה; פסק הדין שחייב את דפוס "צבע הקשת" לפצות ארגון להטב"י לאחר שזה סירב להדפיס חומרי תעמולה בנושא; ההגבלות הקשות על לימודים אקדמיים בהפרדה מגדרית; ביטול פיילוט הרחצה הנפרדת בגנים לאומיים ועוד. ראש החץ ברבים מהמקרים הללו היא המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, המקדמת סדר יום פרוגרסיבי גם בעניינים שספק רב אם יש לה סמכות להתערב בהם.
אחד הכלים המרכזיים המשמשים לצורך כך את זילבר ושות' הוא החוק, ששמו המלא הוא "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים". ראשיתו של החוק כמובן בכוונות טובות. יוזמיו ביקשו למנוע מקרה כמו זה שבו חייל ממוצא אתיופי לא הורשה להיכנס למועדון שבו בילו בחופשת סוף השבוע כל חבריו ליחידה. אולם בפועל הפך החוק למכשיר לקידום "רוח זילבר" במשרד המשפטים ובבתי המשפט. זאת באימוץ קביעות שנויות במחלוקת כדוגמת הזיהוי האוטומטי בין הפרדה מגדרית לאפליה. כל עוד הרוח הפרוגרסיבית הזאת שורה על מערך הייעוץ המשפטי ובתי המשפט, החוק החדש של ניסנקורן רק יחמיר את האיום על יכולת שומרי מצוות לנהל את חייהם ואת עסקיהם על פי צו מצפונם.
