״צא! ואל תחזור!״ איך הייתם מרגישים אם היו אומרים לכם את זה היום? זהו, אתם מגורשים. לכו ואל תחזרו. יש לכם כיוון נסיעה אחד, ובמקרה הטוב, תוכלו לשאת מזוודה אחת בלבד לתוכה תאלצו לצמצם את כל עולמכם. זה בדיוק מה שקרה למאות אלפי יהודים בארצות ערב ובאיראן, וזו הייתה החותמת שהוטבעה בתעודות היציאה ועל דרכוניהם של מאות אלפי יהודים שהפכו בן-לילה לפליטים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צה"ל נערך לתוקפנות איראנית בגבול סוריה
– התארגנו, מתארגנים, נתארגן: להיות חלק מהמערכת
– חיסול אבי הגרעין האיראני הוא מסר לטהרן ולוושינגטון
850 אלף פליטים יהודים מארצות ערב גורשו או נמלטו על נפשם לישראל בין השנים 1972-1948, והם וצאצאיהם מהווים היום יותר ממחצית אוכלוסיית מדינת ישראל. גורלם הטרגי של הפליטים היהודים נמחק כמעט לחלוטין מדפי ההיסטוריה. האו״ם אמנם הכיר בהם בהחלטה 242 משנת 1967, אך דבר לא נעשה בפועל.
ב-2008 החלו במערכת הממשלתית להבין שנעשה כאן עוול, שהייתה כאן טרגדיה עבור יהודי ארצות האסלאם. ב-2014 נחקק החוק לציון יום היציאה והגירוש של ארצות ערב ואיראן ב-30 בנובמבר. אך הנה, אנחנו היום בשנת 2020, וההיסטוריה הזו עדיין נעלמת מספרי הלימוד, מסמכים רבים עדיין לא נחשפו, והנושא אינו ממוצב במקום הראוי לו בדפי ההיסטוריה. כך גם בעניין השבת הרכוש היהודי שהופקע, הולאם, הוחרם ונגזל מיהודי ארצות ערב ואיראן, שעומד – על פי הערכות ממשלתיות (דצמבר 2019) – על סך 150 מיליארד דולר רק מאיראן, לוב, תימן, סוריה ועדן, ועוד היד נטויה.
עם עליית האסלאם במאה השביעית, יהודים הפכו להיות ד׳ימים (בעלי מעמד נמוך) ונאלצו לשלם מס גולגולת – ג'יזה – לחיות ברבעים מיוחדים, ללבוש פרטי לבוש מבדילים, ולעיתים אף נאלצו להתאסלם. מעמדם המשפטי היה נמוך והם סבלו מעלילות דם, מעשי רצח ואלימות, ומחוקים ששללו את אזרחותם ואילצו חלק מהם לעקור ממולדתם, תוך התמודדות עם קשיים רבים, שהפכו רבים לפליטים.
כל זה התרחש הרבה לפני חוזה המדינה והרבה לפני עליית הציונות. הדוגמאות רבות והיריעה רחבה מאוד, אך ניקח את קהילת יהודי איראן למשל – זו חוותה, לצד זמנים של שקט ושלווה, גם ימים של רדיפה ודיכוי, כמו בתקופה הקאג׳רית שהחלה ב-1796 ונמשכה עד 1925. 129 שנים בהן היהודים חוו רדיפות בכל מקום שהיו. דיפלומט בריטי בשם ג׳ורג׳ קרוזון תיאר לפרטים בשנת 1892 את חייהם כחיים של עוני מרוד, של בורות, של חיים במחלה ובגטו. נאסר עליהם להחזיק בחנויות, לרכוב על סוס והם נאלצו לחיות ברבעים מופרדים. באיראן הם היו שעיר לעזאזל וסבלו מעלילות דם. ב-1839 התרחש אינוס יהודי משהד שהוכרחו להמיר את דתם לאסלאם ולהחליף את שמם ורק בסתר שמרו את יהדותם. מאוחר יותר, ב-1860, היהודים גם עברו פוגרום קשה בהמדאן. אנו עדים לכך כי בכל קהילת יהודים סיפורי הזוועות היו רבים וקשים.
אף זרועות השואה האיומה שפקדה את יהדות אירופה חדרו לארצות ערב, ואחיזתן התחזקה במהלך שנות השלושים. בשידוריו ברדיו ברלין (עיראק) ב-1940, המופתי של ירושלים, חאג׳ אמין אל-חוסייני, דחק בערבים "להרוג את היהודים בכל מקום שתמצאו אותם. זה משמח את אללה, את ההיסטוריה ואת הדת. זה יציל את כבודכם".
בשנת 1941, אחרי שנפגש המופתי עם היטלר, החלה הקמת מחנות עבודה בחלק מהמדינות ויהודיהן נאלצו לענוד טלאי צהוב – סימן שהחל במקור תחת שלטון מוסלמי ומשם עבר לאירופה. רבים נרצחו, בעיראק, בחג השבועות, התרחש הטבח הנוראי – הפרהוד – שנמשך יומיים, וסף השנאה ליהודים הרקיע שחקים.
* * *
מסכת של מעשי טבח, פוגרומים, הפקעות רכוש וגירוש נגד יהודי מדינות ערב והאסלאם, שהיו אזרחים נאמנים שלא הכריזו מלחמה על המדינות בהן חיו, ולא היו מיעוט עוין. להפך: "הם הביאו איתם שלום והתפתחות והפיצו זהב ושגשוג בפלסטין, ולא גירשו איש. למרות זאת, המוסלמים הכריזו עליהם מלחמה ולא היססו לשחוט נשים וילדים", מתוך מכתב משנת 1936 שנכתב על ידי שש דמויות עילאיות מסוריה לשר החוץ הצרפתי, ובו הם מביעים את דאגתם לעתיד האזור.
רוב יהודי ארצות ערב לא היגרו מרצון, או מסיבות כלכליות. רובם אף לא היו ציונים. הם היו פטריוטים, אהבו את ארץ מולדתם וחיו ברווחה כלכלית. הגדרתם כפליטים נבעה מהעובדה כי אולצו להימלט על מנת להציל את חייהם. חלקם גורשו, חלקם חיו תחת איומים, הצקות ורדיפה גם לפני עקירתם. היהודים שנעקרו ממדינות ערב ואיראן הפכו לקורבנות, שסבלו מהפרות בוטות של זכויות אדם במדינות בהן התנהלו חייהם. חלקם אולצו לחתום על מסמך המאפשר להם יציאה מהמדינה תוך הפקעת כל רכושם.
אך מעבר לכל אלה, חשוב לזכור כי היו גם תקופות טובות בחייהם של הקהילות בארצות ערב ואיראן. במשך למעלה מ-2,500 שנה חיו יהודים בקהילות עתיקות ומשגשגות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון; מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, תימן ועדן, איראן, עיראק, סוריה ולבנון. ואנו מוצאים בחייהם עולם עשיר ומגוון של תרבויות שונות, של ריטואלים טקסיים מגוונים, של הצלחות, שגשוג ופריחה, של מנהגים, של צלילים, טעמים וריחות. כל קהילה והייחודיות המפוארת שלה.
הלאה לשנת 2020; היום, 30 בנובמבר, אנו מציינים ברחבי הארץ ובעולם את היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן בטקסים, בכנסים אקדמיים, ובאמירת קדיש לזכרם של כל יהודי ארצות ערב שנרצחו או שמקום קבורתם לא ידוע. סיפורם של יהודי ארצות ערב מתחיל לאט לאט להתבהר, ואנו אף עדים לכך שקומץ מבני הקהילה התחילו לספר ולשתף, עובדה שלא הייתה קיימת קודם לכן, הם שמרו על שתיקה, ספק התביישו, ספק לא היה בכוחם לספר, ספק לא ניתנה להם הלגיטימציה.
אנו גם נכנסים לתקופה חדשה בה נחתמים הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב. הסכמים בהם נושא הפליטים הפלסטינים כבר אינו תנאי בלתי מתפשר, אך עדיין סוגיית הפליטים היהודים אינה עולה על סדר היום, וכך גם נושא השבת רכושם. האם נרצה לעשות שלום גם עם מדינות ערביות אחרות? כיצד נתמודד עם המשקעים הרבים שנוצרו כתוצאה ממה שקרה בארצות המוצא? האם כלל נרצה לחזור למקומות מהם גורשנו? או אולי דווקא הסכמי השלום הם אלה אשר יפתחו דלת חדשה של תקווה וסובלנות ליצירת תשתית איתנה לטיפול בנושא באופן שקול, מודע ופתוח, והעוול יבוא על תיקונו?
בכל מקרה, ראוי שנעשה כל שביכולתנו כדי ללמוד וללמד על עברנו והזהות שלנו כיחידים ובכלל.
הכותבת היא דור שלישי ליוצאי לבנון, סוריה ואיראן, חוקרת כבר שנים את נושא קהילות יהודי ארצות ערב ואיראן, והיא העומדת מאחורי התערוכה ״לצאת מבלי לחזור!״ על יהודי ארצות ערב, מוז״א, ת״א, 2019, והמיצב ״עץ או פלי(ט)?״ על יהודי ארצות ערב, בנייני האומה ירושלים, 2016 כיוצרת והאוצרת.
