1. טרגדיה יוונית בישראל
תסתכלו על הפנים של יונתן היילו. הן פנים שאסור לתת להן להישכח במהירות בה כל פרשה אצלנו דוחקת את קודמתה. כי יונתן היילו הוא הסיפור האולטימטיבי של החצר האחורית שלנו. הוא בן לקהילה שצבע עורה ותנאיה הכלכליים הראשוניים הכתיבו לרבים מבניה, מרגע לידתם, גורל של מצוקה. הוא התגורר באחד מאזורי המצוקה הקשים יותר של הקהילה האתיופית, שכונת קריית נורדאו בנתניה. שם, עבר התעללות מינית סדרתית מתושב אחר של השכונה, ירון איילין, והצטרף לקבוצה חלשה עוד יותר במדרג החיים הישראלי: זו של קורבנות האונס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה
– חולים במחתרת או חסינות עדר? מאחורי הקורונה במגזר החרדי
– סיפור של דת ושלטון: סעודיה נגד "האחים המוסלמים"
בשלב הזה ניסה היילו לחרוג מהדפוס הקורבני של חייו. הוא רצח את איילין, ועל כך נדון ל-20 שנות מאסר. הזירה הציבורית געשה, ובמיוחד זו של קורבנות אונס, שהמעשה של היילו כנראה מימש את הפנטזיות של רבות ורבים מהן. במובן הרשמי היילו היה כמובן רוצח, אבל אם יש משמעות למושג "נסיבות מקלות" זה בדיוק המקרה. התמיכה עשתה את שלה, והיילו השתחרר כעבור מחצית מהזמן שנגזר עליו.
אבל גם בחוץ לא היה לו מה לעשות. הוא אמנם זכה למגורים בקיבוץ כברי, אבל לא הייתה לו תעסוקה של ממש ולא קשר זוגי. הוא מצא את עצמו משתכר שוב ושוב, ובחלק מהמקרים הגיע לכדי התפרצויות אלימות, עד שנזרק גם על ידי הקיבוץ. אחרי עוד כמה הסתבכויות כאלה, הוא הגיע לכלא בשנית. לאחרונה שוחרר שוב, אך כנראה שהרגיש במבוי סתום, וכך נמצאה גופתו בחוף ימה של נתניה.
בעיתונים כתבו: סוף ידוע מראש. זה משפט שאסור לקבל, שכן הוא משחרר מאחריות. אם הסוף היה ידוע מראש, אין לאף אחד אחריות על כך שזה היה הסוף. אדרבה. ראוי להפעיל כאן את המדיניות היהודית מסוגיית עגלה ערופה – את המת הזה אי אפשר לשייך לאחריות מובהקת. כל אחת מהרשויות עשתה את חובתה, אבל הסך הכול לא הספיק כדי לתת לו טעם ומשמעות להמשיך את חייו, ולכן צריך לחשוב הפוך. לא על אחריותה הספציפית של כל מסגרת לתחום המסוים שלה, אלא מהסוף להתחלה – מה צריך לקרות בכלל המערכות כדי שאותו "סוף ידוע מראש", של אנשים המצויים בתחתית השרשרת האנושית בחברה הישראלית, לא יתרחש, ולחלק את האחריות בין הגופים השונים לפי הנוסחה הזו.
2. מיהו עיתונאי?
הברנז'ה העיתונאית רעשה השבוע עם פרסום רשימת 50 העיתונאים המשפיעים בישראל של "גלובס". ל-50 הזוכים המאושרים זו ודאי בשורה משמחת, אבל אותנו מעניין בעיקר מה ניתן ללמוד מהרשימה הזו על העיתונות הישראלית, ואולי גם על החברה בכלל.
הנתון הבולט ביותר הוא עלייתם המטאורית החדשה של עיתונאים המזוהים עם הימין. בחמישייה הראשונה יש להם רוב של שלושה, ובעשירייה הראשונה הם מחזיקים במחצית המקומות – עמית סגל, קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, ינון מגל ואברי גלעד.
מסקנה העולה מהרשימה היא כי פרינט אאוט, טלוויזיה אין. ברשימה בולטים במיוחד עיתונאים המשדרים בטלוויזיה: 38 (!) מתוך חמישים, עם נוכחות לא רעה גם לרדיו, ואילו העיתונות הכתובה מזדחלת בתחתית מאחור, עם שישה עיתונאים בלבד שהפרינט הוא עיקר עיסוקם. כך קורה שנחום ברנע, עד לא מזמן העיתונאי הבולט ביותר ללא עוררין – בזכות השילוב הנדיר של ותק, נוכחות בשטח, מגוון נושאי הכתיבה, מיקום הטור שלו וסגנון כתיבה תמציתי וחד – הגיע ברשימה הזו למקום ה-45 בלבד.
אבל העובדה הבולטת ביותר ברשימה היא שלא רק עיתונאים מופיעים בה, לפחות אם הגרסה השמרנית של הגדרת העיתונאי היא הקובעת. כי בגרסה הזו, עיתונאי הוא אדם שמביא לציבור מידע. הוא יכול גם לפרש את המידע, אבל זוהי נקודת המוצא. ברשימה החדשה יש לפחות 12 אנשים שאין להם שום זיקה להגדרה הזו: חלקם מגישי חדשות, כמו יונית לוי ותמר איש-שלום, וחלקם אנשים שתורמים בחדווה את חלקם לקרב התרנגולים של השיח הציבורי והתקשורתי – שמעון ריקלין ואברי גלעד לדוגמה. אבל חוץ מהצטיינות בתחומים אלה, הם לא הביאו ידיעה עיתונאית אחת בכל הקריירה הארוכה שלהם. הם מייצגים מחנה פוליטי, לא את מחויבות העיתונאי לסיקור המציאות. השם המתאים להם הוא "אנשי תקשורת", כלומר אנשים המופיעים בתקשורת, לא עיתונאים. עצם הופעת שמם לצד עיתונאים ותיקים ועתירי מאמצים מבזה גם את אותם ותיקים וגם את המקצוע כולו.
3. ילד מזדקן
יש אנשים שקשה להאמין שהגיעו לגיל 70, קל וחומר לגילים מבוגרים יותר. הם סוג של ילדים נצחיים, ובמידה רבה נשארים כאלה גם בגיל מתקדם. אחד הבולטים שבהם הוא דני סנדרסון, שהשבוע חוגג יומולדת 70. איך יכול להיות שסנדרסון – הילד הנצחי עם ההומור הפרוע – כבר הגיע לגיל שבדורנו הוא אמנם עדיין גיל של עשייה, אך בכל זאת כבר נושק לזקנה?
סנדרסון הוא וודי אלן הישראלי. סוג של שילוב מכמיר לב בין דמות הלוזר להומור נונסנס, ילדותי לכאורה, המבוסס לעיתים קרובות על התחכמויות לשוניות. והנה, הלוזר הזה הצליח להיות מנהיג הלהקה האהובה ביותר בתולדות המוזיקה המקומית, זו שכל מופע איחוד שלה זכה לפופולריות גם בקרב אנשים שעוד לא נולדו כשהשירים המקוריים באו לעולם.
לא במקרה דרך כוכבו של סנדרסון, ושל להקת "כוורת", דווקא אחרי מלחמת יום כיפור. עם כל השברים שגרמה המלחמה ההיא, גם ניתן האות לפזמונים שלא יעסקו במיתוסים ובאתוסים הגדולים שלנו, אלא בחיי היומיום, ובמילים של יומיום; לא נפוחות מחשיבות, אלא מצחיקות דווקא בהגחכה של אותן מילים גדולות. כוורת הייתה סוג של יצירת מופת בתחום הנונסנס, שפתחה את הדרך לתרבות שלמה של דיבור בגובה העיניים, ובהגחכה של הנשגב.
אבל כבר בראשית הדרך היה שיר אחד יוצא דופן, עם מילים ומנגינה מלנכוליות, שהתאימו לא רק לשבירת המיתוסים של אותם הימים, אלא דווקא לתחושת האבל שאחרי המלחמה. "ילד מזדקן, ילד מתקלקל, לומד את הפרינציפ רק אחרי שהוא נופל", זה השיר שראוי לשיר לסנדרסון עם כניסתו לעשור השמיני של חייו.
