מאחורי מהלך הפרטת רשות הדואר עומד הצורך בכסף. כשנתניהו היה שר אוצר הוא זכה לכינוי "המפריט הלאומי". בכהונתו בוצעה הנפקת אל-על וצעדי הפרטה משמעותיים נערכו בבזק, צים ובבנקאות. למעשה כל פעם שהממשלה זקוקה לכסף, סוגיית ההפרטה עולה על הפרק. האם זה נכון? זה בהחלט תלוי בגוף המיועד להפרטה. באל-על למשל זה היה צעד מתבקש, הן בשל הצורך בכסף והן בשל העובדה שאין צורך אמיתי שהמדינה תחזיק בבעלותה חברת תעופה. הפרטת הבנקים ופתיחת התחרות בענף הייתה גם היא מתבקשת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוקי המריבה של כחול לבן: הימין נערך לשלב הבלימה
– במערכת הביטחון חוששים: פיזור הכנסת יחסל את תר"ש תנופה
– דעה: היילו, הפנים שאסור לנו לשכוח
מנגד, ישנם גופים שהמדינה חיבת להשאירם תחתיה ,דוגמת בתי הסוהר. כזכור באחד מצעדי האקטיביזם השיפוטי הראשונים של בג"צ, בוטל החוק להפרטת בתי הסוהר. הטיעון היה שאין זה סביר להפוך את בתי הכלא לעסק כלכלי פרטי, שכן זוהי פגיעה באסירים. כולנו זוכרים את ההשלכות של הפרטת המטבחים בצה"ל, דבר שהניב חיסכון כספי גדול לצבא, אבל השלכותיו באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה. בעוד שחיילי צה"ל נעו בין כפרים עוינים שבשליטת חיזבאללה, ספקי המזון העדיפו שלא לסכן את עובדיהם.
נניח בצד את התועלת הכלכלית בהפרטת הדואר, בפרט בתקופה של משבר כלכלי בו המדינה זקוקה לכסף. יש לתת דגש לעובדה כי צעד זה לא יועיל לאזרח הקטן אלא יפגע בו. כאשר מדובר על פגיעה באזרחים, גם הפעם יהיו אלו תושבי הפריפריה. הדואר הוא שירות בסיסי שחייב להינתן כראוי לכל אזרח ובאופן שווה. אם בוחנים את ההיבט הכלכלי, שירותי הדואר במרכז הארץ ובערים הגדולות יהיו יעילים וזולים בשל הקרבה ובשל התחרות. לעומת זאת איזה אינטרס כלכלי קיים בעמדת שירותי דואר יעילים זולים ומהירים בפריפריה? ההשקעה בהקמת סניפים ואחזקתם, הפעלת כוח אדם ובתפעול השירות עצמו, אינם כלכליים בהשוואה להשקעה בגוש דן ובערים הגדולות.
תומכי ההפרטה בדואר יטענו מנגד שאפשר לעגן בחקיקה שהחברות המסחריות יחויבו בסטנדרט שירות אחיד בכל הארץ, אבל בפועל המציאות תראה אחרת. החברות המסחריות ימצאו את הדרכים לעקוף את החוק, או שיעדיפו לספוג קנסות שכן במבחן הכדאיות, עדיף לספוג קנסות מאשר להשקיע כספים במתן שירות הולם.
הפליית תושבי פריפריה בקבלת שירות היא תופעה מוכרת. לפני כשלוש שנים אושרו תקנות המחייבות את בעלי העסקים לנהוג בשקיפות בכל הקשור למדיניות שירות, זאת בכדי לאפשר לצרכנים המתגוררים ביהודה ושומרון וביישובי הפריפריה לדעת במעמד הקנייה אם המשלוח והשירות יינתן להם באופן שוויוני או שלא. תקנות אלו קבעו מציאות שבה ישנם עסקים שמספקים שירות באופן שווה וישנם עסקים שמצהירים בגלוי שלא. הלקוח מחליט בהתאם לשיקוליו השונים היכן כדאי לו לקנות.
רגולציה מסוג זה לא תתאים בתחום הדואר. אין מה להשוות בין רכישה של מוצרים לבית לבין קבלת מכתבים המכילים תוכן רפואי או כלכלי אישי של אזרח. אין מה להשוות בין שירות תיקונים של מוצרי חשמל לבין משלוח חבילות בעידן שבו הרכש המקוון נמצא במגמת תאוצה. במידה והפרטת הדואר תלווה בצעדי חקיקה שיחייבו שירות שיווני בפריפריה, כוחות השוק ינצחו אותה.
בעיה חמורה נוספת שתיווצר כתוצאה מהפרטת הדואר, היא פגיעה בפרטיותם של האזרחים לטובת אינטרסים כלכליים מסחריים. חברות הדואר יוכלו ליצור מאגר נתונים של לקוחותיהם, זאת באמצעות פרטי הדואר שלהם. אדם שמקבל מכתבים רבים ממוסדות ומגורמים רפואיים, סביר להניח שמצבו הבריאותי לא מזהיר. מנויים למגזינים, כתבי עת וחבילות של מוצרים שנרכשו ברשת המכוסים באריזה ממותגת, מעידים על תחומי עניין של הנמען. ריבוי מכתבים מגורמים פיננסיים, דוגמת בנקים, מס הכנסה, ביטוח לאומי והתראות להחזר חוב, יכולים להעיד על מצב כלכלי. מבחינה מסחרית, זהו מידע יקר ערך.
בעידן שבו האדם הקטן מוצף במידע, השיווק הממוקד הוא האמצעי עבור גורמים מסחריים להגיע ללקוחות פוטנציאליים – ובהשקעה מינימלית. חברות הדואר הפרטיות יעשו שימוש מסחרי במידע על חיינו האישיים, משום שיש לו ערך רב.
אין שום בעיה בכך שהמדינה שזקוקה כעת לכסף מקדמת הליך של הפרטת נכס שבבעלותה. הדואר פשוט איננו הכתובת לכך.
מיכאל הומפירס הוא מרצה לשיווק וניהול במרכז האקדמי לב בירושלים, וסגן יו"ר המחלקה למנהל עסקים במכללת טורו ישראל
