אבא שלי חוגג 70. כלומר הוא יחגוג בנר ראשון של חנוכה ולכן אני מקדימה בשבוע, כדי לא להמרות את פיו כשהוא בטח יבקש "אני לא רוצה שתכתבי כלום, את יודעת שאני לא אוהב להיות במרכז". אם הכל הלך לפי התוכניות, ממש עכשיו, ביום שישי, הוא יחזור הביתה אחרי מסיבת יומולדת בצל קורונה. כרגיל רק מילים טובות הוא יגיד, מצליח לראות את החיובי והנהדר. לא לוקח כמובן מאליו. מקפיד במחמאות לעבור על כל אחד ואחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נסו לחפש את הדברים הטובים שלא יחזרו, גם ביניכם
– הזדמנות בקורונה: להחזיר לישראל את המוחות שברחו
– מלאכת החיים: להקנות משמעות גם לזקנה
כל כך בא לי טור יאיר אגמוני כזה, על איך אני אוהבת את אבא שלי ולספר כמוהו, סיפור כזה מפעם שממש אפשר להרגיש ולהריח. על אבא שלי, איש חינוך ברמ"ח אבריו, בן לשני ניצולי שואה, תל־אביבי מבטן ומלידה. אוהד שרוף של מכבי, איש תורה. מת על סדרות מתח ועל הרצאות בתחום הנפש. איך אומרת הבת שלו מהאוטו: הוא גם וגם וגם. אבל במקום לספר על העבר, אני רוצה לספר על איך החינוך של אבא שלי מוביל אותי עכשיו בימי קורונה אלו. שׂם לי תמרורי אזהרה ותמרורי הכוונה בכביש הלא נודע הזה שאליו ירדתי ממסלול חיי.
אני עובד משמע אני קיים. רבים חושבים שאת החריצות ירשתי מאמא שלי. גם. אבל את מוסר העבודה והעשייה ירשתי משניהם. ולכן למחרת הפסקת ההופעות, מיד שאלתי את עצמי – מה עכשיו. לרגע לא עצרתי, לא חשבתי בכלל שאצליח להתבסס על פיצויים ומענקים. ואף יום לא העברתי עם פיג'מה. העבודה היא בריאות לנפש. דלת אחת נסגרה? קדימה, בואו נבדוק אילו חלונות פתוחים.
חברים בעת צרה. המושג חברות הוא לא עניין של מה בכך. חברות אמת לדבריו של אבי לא נבחנת ברגעים הטובים והרגילים. אלא ברגעי משבר, אֵבל או מחלה לא עלינו. חברות מתבססת גם על השקעה וגם על הדדיות. צריך לדעת לתת אבל גם לקבל. ללא ספק עשרת החודשים האחרונים זיקקו את החברים. היות שהופרדנו, והקפסולות התקפסלו סביב טובת הילדים בדרך כלל, הרגשתי מי חבר ששואל ודואג ומשקיע. מי למרות שכולנו בסירה הזו ביחד, מושיט יד לאלו ששוקעים ראשונים.
כאן זוכרים בכיף. מהצד השני, אבא שלי לימד אותנו לא לשכוח עוולות. לא לשכוח מי לא התנהג כאיש במקום שבו אין בני אדם. בחודשים האחרונים, מספר בעלי עסקים התקטננו איתי (ועם עוד עסקים רבים כנראה) ולזכותם ייאמר שאולי זה היה למען ההישרדות הכלכלית שלהם. פשוט חבל שזה היה על חשבוני. אז כן, בלי להתבלבל נפתחה פה הרשימה השחורה. ועסקים שלא שחררו או הקפיאו חוזים, והמשיכו לגבות "כי חתומים", אשמח להיפרד מהם כשהכול יחזור.
המשפחה לפני הכול. אבא שלי תמיד שם את המשפחה לפני כל דבר אחר בעולם, והקפיד לכבד את הדור הבוגר. בין אם כשהכניס את סבא חיים (אבא של אמא) לחיות איתנו בבית בערוב ימיו, ובין אם טיפל באמא שלו (סבתא צילה) במסירות, בכבוד ובעדינות נדירה. הוא קידש את הזיכרון ואת ההיכרות עם ההיסטוריה המשפחתית והשתדל שנשמור על קשר גם עם בני הדורות הצעירים. בקורונה ניסינו לעשות הכול כדי לשמור על ההורים, העצוב בכל העניין היה שלשמור עליהם היה דווקא להתרחק מהם. אז ניסינו להקפיד על הקשר, על הווידאו. וכאן בכפר לעיתים העדפנו להרחיק את הילדים מהחברים, על מנת שנוכל להיפגש עם הסבים והסבתות יותר בביטחון. ההיכרות עם ההיסטוריה עוזרת לי לא פעם לאזן קצת את סחרור האגו שלפעמים תוקף אותי. בואי, את חלק משרשרת ארוכה ועשירה. דעי מאין באת. זה יעזור לך לקבל קצת פרופורציות.
התפעלות. את החלק הזה באבא שלי הכרתי רק מהרגע שהוא הפך לסבא. אבא שלי היה מסוגל לשבת עם הבכורה שלי, תינוקת בת יומיים, כשהיא ישנה עליו – ולא לזוז. שעות. הוא היה מהופנט, לכל תזוזה של שפתיים ולכל אנחה. בשנים הראשונות העסיקה אותו התהייה על מה הם חולמים. איך יכול להיות שהם כבר מוטרדים. הנכדים גילו לי צדדים חדשים באבא. הצד המתפעל. מכל דבר, הוא היה המום. מכל חוכמה, שנינות. תיאבון או מנהג. ביטוי או שאלה. הוא פשוט היה מוקסם, ועל פניו התפשט אושר. ה־נחמה שלי בתקופה האחרונה היא הילדים שלי, ובפרט הקטנות שלי. תמיד הייתי אמא קריירה, והרבה פעמים אני חשה שאני מגלה את הקטנות מההתחלה, ואני מתפעלת. מהשליטה בתפעול הטלפון, מהחוכמה ומעבודת הצוות ביניהן. וההתפעלות הזו עושה לי טוב. ממלאת אותי אושר.
לרשום. לרשום הכול, כי אחר כך יהיה קשה להיזכר. אין צורך להרחיב. את זה אני כל הזמן עושה.
אבא אהוב, עד 120 שנה, בבריאות, נחת ויחד. אוהבתותך.
