תשמעו סיפור מוזר, יש לי חבר טוב שקוראים לו מתן. לפני כמה שבועות, הוא ואשתו והתינוקת הקטנה שלהם עברו לשכונה שלנו, ומאז אני רואה אותו כמעט כל יום. לפעמים זה מדהים מדהים מדהים, לפעמים זה לא משנה אני לא רוצה להסתבך, בכל מקרה, אנחנו שכנים, ולפני כמה ימים הגעתי אליו הביתה וראיתי אותו מכניס בגד קטן של בתו התינוקת, אביגיל, לתוך צנצנת, והסתכלתי עליו ושאלתי אותו, אחי מה אתה עושה אחי למה אתה מכניס בגד לצנצנת, ומתן סיפר לי שיש לו חבר טוב ואהוב ויקר, שגר בבוסטון, והחבר הזה לא פגש את התינוקת שנולדה להם, הוא לא חיבק אותה, ולא נישק אותה, ולא התרגש ממנה, כמו שמתרגשים מתינוקת חדשה, ובגלל הקורונה, זה גם לא יקרה בקרוב, אז מתן החליט לשלוח לו צנצנת עם הריח של אביגיל, כדי שהחבר שלו יוכל לנשום את הריח המתוק הזה של הבגדים הקטנטנים שלה, ולהרגיש קצת קרוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הצבא הוא לא חזות הכול
– הזדמנות בקורונה: להחזיר לישראל את המוחות שברחו
– פסטיבל הסרטים היהודי אצלכם בבית!
איי איי איי כשמתן סיפר לי את זה כמעט התחלתי לבכות, איזה רגע קדוש ומרגש בעולם! אוחחחחחח זה כל כך מרגש אותי, אפילו עכשיו כשאני כותב את הסיפור הזה בפעם השנייה אני מתרגש ממנו, זה סיפור על חברות, ועל געגועים, ועל ריחות מרגשים שיכולים לחצות את העולם מקצה לקצה.
קיצר, זה סיפור מרגש, וכשאני נתקל בסיפורים כאלה יפים ומנחמים, אני ישר כותב אותם ומפרסם אותם בפייסבוק שלי, כי בא לי שהפייסבוק שלי יהיה מקום מנחם כזה עם סיפורים יפים, וזה באמת מה שעשיתי. כמה ימים אחר כך, כשהצנצנת עם הריח המתוק של התינוקת הגיעה ליעדה, כתבתי פוסט קצר על הסיפור הזה, כתבתי שבעולם מתוקן הסיפור הזה היה אמור לפתוח מהדורות, כתבתי שכל מי שיש לו לב אמור להתרגש מסיפור כזה יפהפה, ובאמת, כשהפוסט שלי פורסם, קיבלתי הרבה לייקים, והרבה לבבות, והרבה תגובות יפות ומתוקות, כמו שצריך! ואם לא די בכך, כמה דקות אחרי שהפוסט שלי פורסם, קיבלתי הודעה ממישהי שעובדת ב"צינור", היא כתבה לי שהיא קראה את הפוסט שלי, וביקשה ממני לשתף אותו בעמוד הפייסבוק שלהם, ואני אמרתי לה, בטח, למה לא בכיף, זה סיפור מרגש, והיא אמרה לי סבבה, ובאמת, כמה דקות אחר כך "הצינור" שיתפו את הפוסט שלי, עם הסיפור הנהדר הזה, על מתן, ועל יותם, ועל הריח המתוק של אביגיל הקטנה. מדהים מדהים מדהים.
אבלללללל אוי ואבוי לי, כשהפוסט עלה ל"צינור" התגובות היו איומות ומגעילות – "לפתוח מהדורות, לא הגזמתם בכלל. מה זה הסיפור הדבילי הזה", "אח'שלי אל תיתן יותר הצעות לתקן את העולם, אתה לא טוב בזה", "סיפור נחמד, אבל וואלה טרחנת!", "קצת קריפי לשלוח לחבר הכי טוב שלו חולצה של התינוקת כדי שיסניף אותה", "לא אין לתאר את כמות הטמטום של פוסטים כאלה", "אפשר את הדקה וחצי שלי חזרה", אוי לי ואבוי לי איזה תגובות נוראיות היו שם, ואני קראתי אותן, את כולן, אחת אחת, והלסת שלי נשמטה, איך זה יכול להיות שהפוסט שלי, שכל כך ריגש אותי, הוציא מהם את כל הגועל הזה. אולי לא כתבתי את הסיפור כמו שצריך. אולי הסיפור הזה לא מרגש ואני סתם בנאדם הזוי. אמאלה ואבאלה מה נסגר.
אוחחחחח זה היה נורא, היו שם כל כך הרבה תגובות שליליות ואלימות וכועסות, לא הצלחתי להבין למה זה מגיע לי, לא הצלחתי להבין מה בעייתי בסיפור שסיפרתי, בגרון שלי עמדו דמעות מוזרות, פתאום קלטתי כמה גדול הפער ביני לבין "העולם" שם בחוץ, פתאום קלטתי שמה שמרגש אותי, לא מרגש את רוב האנשים, פתאום קלטתי שמה שמזיז לי את הלב, יכול להגעיל (!) ואפילו לעצבן (!) אנשים אחרים, וואי זה היה נורא, פתאום קלטתי שאני והעולם לא משדרים על אותו הגל, פתאום קלטתי שאני לבד.
זהו זה הסיפור. מאז ועד עכשיו, אני מסתובב בעולם במין חוסר ביטחון ובמבוכה. בכל פעם שאני כותב משהו בעיתון, בפייסבוק, או באינסטגרם, הידיים שלי רועדות, והפה שלי מתכווץ. אני כבר לא יודע אם אני ברור, אני כבר לא יודע אם אני נגיש, אני כבר לא יודע אם אני מרגש. אני כבר לא בטוח שהקוראים שלי ואני משדרים על אותו הגל, אני כבר לא בטוח שהקוראים שלי מבינים אותי.
אני יודע, זה רק סיפור קטן, על פוסט אחד, שהגיע להמון הלא נכון, ועדיין, הסיפור הזה חושף את החרדה הכי בסיסית שלי כאדם כותב – חרדת הבדידות והניתוק. זה הפחד הכי גדול והכי עמוק שלי, הוא נמצא מתחת לכל מילה שאני כותב, מתחת לכל סיפור, לכל תסריט, לכל פוסט, זה הפחד שמשתק אותי כשאני עומד מול מסמך וורד ריק. זה הפחד שמקפיא אותי כשאני שולח את הטור לעריכה, וואי איך אני מפחד שלא יבינו אותי, אני מקווה שאתם מבינים אותי, איזה פחד א־לוהים. הלוואי שאתם מבינים אותי, אין לי כוח להישאר לבד.
