תמיד כששואלים אותי אם יש לי תחביב, אני נוהגת לענות שהבעיה שלי היא שהפכתי את התחביב למקצוע. זה די עצוב, האמת – חוץ מכתיבה אין לי הרבה כישרונות להתהדר בהם, מלבד, אולי, יכולותיי הבלתי ניתנות לערעור בקפיצה למרחק.
אלמלא היה המזל לצידי, יש מצב שגם הן לא היו מתגלות. זה קרה במחנה הקיץ. קצת אחרי שהסתיימה שעת הביקור של ההורים החליטו הבנים מהשבט שלי לערוך תחרות "שני מקלות" בין כמה סניפים. הבנות נשארו בצד לעודד, ולי היה קצת משעמם, אז אספתי קרשים ופתחתי במשחק מחתרתי משלי. בכל פעם הגדלתי לעצמי את הטווח ועברתי אותו. אחת האמהות הבחינה בי ואמרה "למה לא נותנים לילדה להשתתף?" ופשוט דחפה אותי לעבר הבנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חברות שתלויה בדבר
– החוק שייסיע לנשים לשבור את תקרת הזכוכית בעולם הפוליטי
– המשכורת הראשונה של סגנית ראש העיר ירושלים
מעולם לא התנסיתי לפני כן במשחק הזה, אבל כשאת ראש מעל כולם ויש לך רגליים שמתחילות מהחפ"ק ונגמרות בש"ג לא צריך הרבה מעבר לזה. בתוך חצי שעה הוכתרתי לאלופת המחנה בשני מקלות, תואר שאין לי מה לעשות בו בחיים חוץ מלציין אותו בטור האישי שלי.
למה בזבזתי 150 מילה על ההקדמה הזאת? בגלל שאם זה היה תלוי במוטי קרפל, עד היום אף אחד לא היה יודע מי באמת אלופת המחנה בשני מקלות.
אסביר: בשבוע שעבר פרסם קרפל במקור ראשון מאמר תחת הכותרת "בלי עובדות: הגברת רוצה להיות בסיירת", כחלק מהפולמוס שמתקיים בעקבות בג"ץ המתגייסות שמבקשות לעבור גיבושים ליחידות שדה מובחרות.
להלן ציטוט נבחר: "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה למה לא. וכל השופטים וכל הקצינים, וכל הגדולים וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. אמנם עמדו בפניהם כמה עובדות שעל בסיסן הם היו יכולים להעמיד את הגברת על מקומה. למשל, שהמבנה הפיזי של האישה לא בנוי למאמצים הגופניים שהשירות ביחידה מחייב; שסביר שייגרם לה נזק בריאותי בלתי הפיך…"
בהמשך מונה קרפל עוד כמה סיבות להתנגדות – למשל ההתאמות שצה"ל יידרש לעשות והעלויות הכספיות שלהן (טענות שאכן צריך לקחת בחשבון אבל גם יכולות להיות פתירות), ומסכם בכך ש"שירות קרבי של חיילות ביחידה יהפוך אותה לקייטנת קיץ עליזה של מתבגרים ומתבגרות". אבל מעיון במאמר בכללותו, נדמה שהפערים בין המינים הם אלה שמטרידים אותו במיוחד, ואם קרפל רוצה לדבר על עובדות, בואו נדבר על עובדות.
בניגוד לכמה מכחישי מציאות, אני לגמרי מכירה בהבדלים הפיזיים שקיימים בין נשים לגברים, ואפשר לראות אותם יפה גם בנינג'ה ישראל. אבל אם רוצים להיות מדויקים עד הסוף, חשוב גם לזכור שלכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל. אחת לכמה בנות צצה איזו רולה אחת, איזו שדה עם רגליים ארוכות או שרירים חזקים או כוח סבל יוצא דופן, ומביסה את כל הבנים מסביבה. זה יכול לקרות במשחק שני מקלות חסר חשיבות, במסלול של נינג'ה ישראל או בגיבוש לסיירת מטכ"ל. הסטטיסטיקה אומרת שתמיד יהיו אחת או שתיים או כמה כאלה בכל מחזור נתון.
אילו היה מדובר בפיזיקה או בשחמט, איש לא היה מעז לטעון שצריך למנוע מנשים להתנסות בתחומים האלה רק בגלל שיש יותר גברים שמצטיינים בהם. איש גם לא שוקל להוציא את הלבנים מענף הריצה רק בגלל שלרוב השחורים מנצחים בו. "אבל פה זה הצבא, רבותיי", טוענים קרפל ודומיו, "הצבא צריך לנצח!". איך תדעו שהצבא שלכם הוא אכן הצבא החזק ביותר אם מראש אתם פוסלים 50 אחוז מהאוכלוסייה? איך תדעו שעל הדרך לא פספסתם איזו זינה אחת, איזו אישה מחוץ לסטטיסטיקה, איזו גמביט המלכה?
אני לא פמיניסטית גדולה. מעולם לא חלמתי לשרת בסיירת ובאופן אישי אעדיף את הבת שלי באיזה משרד בקריה מאשר עושה פזצטות בשדה קוצים קשוח. אבל הייתי רוצה לחיות במציאות שבה אם יש נערה אחת שנולדה להיות לוחמת – שהעולם לא יפספס אותה. שהדלת תהיה פתוחה בפניה בלי הקלות, בלי הנחות ובלי מבחנים מותאמים.
נדמה שקרפל קצת שכח שהמדינה הזאת קמה גם בזכות פרטיזניות, פלמ"חניקיות ונשות מחתרת, בתקופה שלעולם היה פחות זמן לבזבז על סינונים לפי מגדר והוא אשכרה עסק בהישרדות. האחווה והרעות וההקרבה שהיו שם לא נראו אז לאף אחד כמו מחנה קיץ של מתבגרים. טוב יעשה אם ישאיר את ההתלבטויות הפיזיות והבריאותיות למועמדת עצמה, כמו שהוא לא מתערב בשיקולים של בן יחיד או אח שכול שרוצים להתגייס.
אני אשן ממש טוב בלילה אם אדע שבין העומדים על משמר ארצנו נמצאות גם כמה נשים עקשניות שלא ויתרו לעצמן. סתם בגלל שאנחנו צריכים לשאוף להיות הצבא הטוב בעולם, ולא הצבא הטוב בעולם מבין הגברים שהתמודדו.
