במשך 15 שנה חקרתי את "אפקט ההילה", המגונן על ארגונים הומניטריים וארגוני זכויות אדם מעינו הבוחנת של הציבור. המושג מתייחס למצב שבו אדם או גוף כלשהו זוכים לאהדה גורפת בהסתמך על תווית או תכונה מסוימת, בעוד היבטים אחרים אינם נלקחים בחשבון. בעזרת אפקט ההילה, למשל, הצליח עובד בכיר בארגון 'אוקספאם', מארגוני הסיוע ההומניטרי הגדולים בעולם, לנהל במשך כמה שנים רשת זנות של קטינות הרחק מעין הציבור.
ארגוני ענק כמו 'אוקספאם', 'אמנסטי', 'וורלד ויז'ן' ו'משמר זכויות האדם' (Human Rights Watch) אינם עומדים למבחן ציבורי, בניגוד גמור לארגונים עסקיים או פוליטיים בעלי השפעה דומה. עיתונאים, בכירים בממשלה ואקדמאים נוטים לתת לארגונים הללו מעבר חופשי, בלי להטיל ספק בדימוי העצמי שלהם כארגונים "אלטרואיסטיים", "א־פוליטיים" ו"חדורי שליחות". כישלונות מוסריים, ובכלל זה אפליה, גזענות ואנטישמיות, מנומקים בתירוצים או שאינם זוכים להתייחסות כלל. יש לזכור שארגונים לא ממשלתיים, על מאות אלפי עובדיהם, מועדים לכשלים ככל ארגון אחר.
אמנם התנהגות לא נאותה של ארגונים לא ממלשתיים עולה מפעם לפעם, אך השערורייה האחרונה סביב 'אוקספאם' הבריטי מבהירה ביתר שאת את הדחיפות בבדק בית. ההתנהגות המתועבת של בכירי 'אוקספאם', שכירת שירותי זנות מקטינות בהאיטי, חדרה את מעטה ההילה. על חומרת המצב מעידה הדרישה של המדור לפיתוח בינלאומי של ממשלת בריטניה ש'אוקספאם' לא תגיש מועמדות למכרזי ממשלה, עד שהמדור יהיה בטוח שננקטו הצעדים הדרושים למניעת מקרים דומים בעתיד.
'אוקספאם' אינו הגוף היחיד האשם בטיוח או בהתעלמות מפשעים. ב־2008, כשממשלת שוודיה שקלה אם לממן מיזם של 'אוקספאם' בצ'אד בניהולו של רולנד ואן־האוורמיירן, ראש המבצעים לשעבר של הארגון בהאיטי והאיש העומד במרכזה של השערורייה הנוכחית, היא הייתה מודעת להתפטרותו ב־2004 מהארגון הבריטי 'מרלין', עקב התנהגות מינית בלתי הולמת בזמן עבודתו בליבריה. תגובתה של סטוקהולם הייתה העברת 750 אלף דולר מכיסו של משלם המס השוודי לוואן־האוורמיירן.
זו דוגמה מרכזית לנזק הנגרם מאפקט ההילה של ארגונים לא ממשלתיים. העובדה שוואן־האוורמיירן עבר מ'מרלין' ל'אוקספאם' ומשם לארגון ההומינטרי הצרפתי Action contre la Faim מעידה על מערכת קלוקלת, שאינה מסוגלת להציב לעצמה קווים אדומים ולעצור את הפורעים.
הסתמכות על דיווח עצמי
הכישלון של 'אוקספאם' מדגים את אחת ההשלכות הנובעות מהיעדר פיקוח על ארגונים לא ממשלתיים: הסתמכות על דיווח עצמי. במקום לערוך ניטור עצמאי, הממשלות התורמות מסתמכות על הארגונים עצמם כדי להעריך את פעילותם והתנהלותם. למרבה האירוניה, דו"ח מיוני 2010 על מניעת הטרדות מיניות של הוועדה הבין־סוכנית של האו"ם (הגוף האחראי על תיאום בינלאומי של פעולות הומניטריות), מינה את ואן־האוורמיירן לגורם מייעץ, לצד בכירים ובכירים לשעבר של 'אוקספאם'. זו דוגמה בולטת לחוסר אחריות, והיא מעצימה את התחושה שארגונים לא ממשלתיים נהנים מחסינות ומזכויות יתר.
אפשר ללמוד רבות גם מניסיונה של 'אוקספאם' לטייח את הסקנדל במשך עשור. המאמצים האלו חושפים בערוותו ארגון שדואג יותר לדימוי ציבורי, יחסי ציבור ושימור עצמי מלהגנה על ילדים בסיכון ורדיפת צדק לקורבנות. במילים אחרות, 'אוקספאם' התנהג כמו תאגיד עשיר ורב עוצמה, לא כמו סוכן שינוי חברתי נעלה מוסרית כפי שהוא טוען שהוא.
בדוגמה נוספת, 'אמנסטי' הצליח לטייח שעורוריה כספית במעורבות בכירים לשעבר בכסות של "חקירה פנימית". תחת זאת, הכישלון בניטור עובדים, שחלקם התגלו כבעלי קשרים לארגוני טרור, לא הוביל לשינוי ניכר. כשבכיר נתפס על חם באמירות אנטישמיות, הוא נשאר בארגון, גם הפעם לאחר "חקירה פנימית". כישלונות כאלה מלווים במקרים של דיווח כוזב, הטיה אידיאולוגית ורשלנות מקצועית.
דפוס טיוח עוולות קיים גם במוסדות רבי השפעה אחרים, אולם ללא אפקט ההילה והחסינות. כשהתנהגות לא מוסרית מתגלה בעולם הפוליטיקה, העסקים או הבידור, הפורעים אינם מוגנים תחת כנפי מיתוס העליונות המוסרית. את אותה ספקנות בריאה יש להחיל גם על ארגונים לא ממשלתיים רבי השפעה. מעיתונאים מצופה להיעתר לנורמות אתיות בסיסיות, אך לארגונים לא ממשלתיים אין מנגנון מקביל. זהו חוסר שיש למלאו בדחיפות.
כמובן, לא כל עובד של 'אוקספאם' או 'אמנסטי' חשוד בדבר עבירה, אולם ללא פיקוח הולם אין אחריות. כמו מקביליהם בתחומים אחרים, הארגונים האלה מעסיקים בני אדם בעלי מסוגלות לזדון, ויש להם מוטיבציה לחסות במעטה ההילה כדי לגונן על הדימוי שלהם ועל הכנסותיהם.
