נולדתי להוריי המנוחים דינה ויוסף ז"ל בשכונת מחנה יהודה בפתח תקווה, שכונת שהוקמה ע"י עולים מתימן. הייתי חבר ופעיל בסניף בני עקיבא בפתח תקווה. לאחר סיום בית הספר היסודי, החבר'ה בני כיתתי התפצלו והלכו לישיבות נחלים, נתיב מאיר, המדרשייה בפרדס חנה ותיכון "ישורון". אמי המנוחה לא הסכימה שאלמד בישיבות הנ"ל ועמדה על דעתה שאלמד אך ורק בישיבת כפר הרא"ה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שכר לימוד: השינויים שהגיעו לחינוך הדתי בזכות הרב נריה
– "לאורו נלך" – מתי נולד הסלוגן?
– דעה: מחולל מהפכת התורה בישראל
אמי עבדה תקופה במטבח הישיבה וגדלתי על סיפוריה, כיצד הרב נריה זצ"ל הקפיד כל בוקר לגשת לעובדי המטבח ולברך אותם בברכת בוקר טוב ולהתעניין בשלומם. היא גם סיפרה לי בסעודות השבת על זיכרונותיה מהשבתות בישיבה ובמיוחד על השירה והזמירות בחדר האוכל, והמעגל נסגר בשבתות חופשיות כאשר שרנו ביחד את זמירות השבת.
זכה שבט "להגשמה" בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה ללמוד בתקופה רבת משמעות להיסטוריה היהודית, שבה הורחבו שטחי המדינה ליהודה ושומרון וירושלים אוחדה מזרח ומערב. זכורה לי היטב אותה אשמורת הבוקר, בה הרב נריה זצ"ל עבר בפנימיות ובישר לנו שהר הבית בידינו וביקש שנגיע לבית המדרש. לאחר שיחה קצרה, כל תלמידי הישיבה שרו ורקדו עד אור הבוקר. שבוע לאחר מכן דאג הרב נריה זצ"ל שנגיע לכותל המערבי. בעת הגיענו לשם רקדנו ללא הפסקה.
השבת בישיבת כפר הרא"ה הייתה מיוחדת, ועשינו כל מאמץ שלא להיעדר ממנה. לאחר התפילה בבתי המדרש, טרם כניסתנו לחדר האוכל, היינו פוצחים בשירה וריקודים. מסביב למעגלי הריקודים היו תמיד מספר חברים שרק צפו, והבטחתי לעצמי בלי נדר למשוך אותם למעגלי הרוקדים בבחינת "שמח תשמח". כך אני משתדל לעשות עד עצם היום הזה.
לאחר הריקוד היינו נכנסים לחדר האוכל. התלמידים בישיבה היו מורעבים, שכן ארוחת הצהרים ביום שישי בישיבה, בכוונת מכוון, הייתה קלה-דלה וזאת משום שהרב נריה זצ"ל לימדנו שבשבת נותן הקב"ה באדם "נשמה יתרה" ועל האדם לאכול בשבת יותר מאשר בדרך כלל, ופשיטא שאין להגיע אליה שבעים.
בשנה השלישית ללימודנו בישיבה, השבט מאוד התגבש והתחושה הייתה שאנו משפחת אחת. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בעזרה הדדית לכולם, לא משנה מאיפה הגיע כל תלמיד ותלמיד. ראינו אצל כל אחד ואחד את מעלתו אשר עלתה מעלה מעלה בעזרת האחווה והרעות שנהגנו זה כלפי חברו. הרב נריה זצ"ל וגם הרב צוקרמן זצ"ל הבחינו שאנו שבט מיוחד והטילו עלינו משימות חברתיות שונות.
בכל שנה בז' אדר הרב נריה זצ"ל לקח אותנו להילולה בהר מירון. נסענו במשאית מכוסה ברזנטים, והדרך הייתה ארוכה ומייגעת. בהגיענו נכנסנו לקבר הרשב"י בחרדת קודש, במקום כבר רקדו מספר חסידים ששמחו מאוד לקראתו של הרב נריה זצ"ל ולקראתנו. מוסא ברלין, שאף הוא למד בכפר הרא"ה, נסע יחד איתנו והנעים בנגינתו. רקדנו את ניגוני מירון – הריקוד היה שקט, מדוד ומדויק בבחינת "קדושה אני מבקש" אך השמחה לא נעדרה ממנו.
סעודת ערב שבת היוותה את רגע השיא של השבוע כולו. לזמירות הצטרפו כל השבטים בחדר האוכל, והן הגיעו למרומים. ניגונים מכל העדות שייטו להם ברקיע ואנו התמסרנו אליהם בחפץ לב. בעת השירה הגנבנו מבט לכיוונו של הרב נריה זצ"ל לראות את תגובותיו, וברור היה שהוא רווה סיפוק ונחת.
לאחר הסעודה, מספר לא מבוטל של תלמידים היו מלווים את הרב נריה זצ"ל לביתו תוך שירה של ניגונים. בהגיענו לביתו היינו נפרדים מהרב זצ"ל בברכת שבת שלום והיינו ממשיכים בטיולנו בשירה לכפרים השכנים. אני סבור ובטוח, שהמטען שקיבלנו בישיבת כפר הרא"ה מאת הרב נריה זצ"ל, צייד כל אחד ואחד מאיתנו בכלים להתמודדות בהמשך חייו, בהנהגה ובעשייה.
עו"ד יורם חגבי-חגי, שבט "להגשמה"
