מוסר כליות: סולם הערכים הפרוגרסיבי של מרכז ההשתלות

לפני חודשים אחדים פרסמה משפחה מוכרת בשכונתנו בקשה דחופה לתרומת כליה מתורם בעל סוג דם כשלי. כליותיה של בתם המתוקה – נקרא לה זוהר – שהיא נערה בעלת צרכים מיוחדים, הפסיקו לתפקד, ואם לא תימצא במהירות תרומה מתאימה, נאמר, היא תיאלץ להתחיל טיפולי דיאליזה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מתקפת הסייבר על "שירביט": אין חשש למניע ביטחוני
– צפו בשידור: החרד"לים – היסטוריה, אידאולוגיה, נוכחות
– ראשית צמיחת הצלחתנו: כיצד השפיעה הציונות הדתית על המדינה

התקשרתי מיד למשפחה והצעתי לתרום לזוהר את כלייתי. התברר שכבר היתה לזוהר תורמת, ומחלקת ההשתלות בבית החולים שיבא בתל־השומר כבר התארגנה לשני הניתוחים המקבילים – בתורמת ובזוהר. מדובר בהתארגנות מורכבת מאוד שנראה היה כי תצא לפועל, אך התורמת חזרה בה מסיבות שונות ברגע האחרון, וזוהר נותרה ללא תרומה ועל סף דיאליזה.

בייאושה החלה המשפחה "לירות לכל הכיוונים". אבי המשפחה חתם עם מרכז ההשתלות של משרד הבריאות הסכם "הצלבות", שלפיו הוא מתחייב לתרום כליה בעצמו בתמורה לתרומת כליה אחרת שתופנה אל זוהר. באופן זה ביקש האב, שכלייתו שלו לא התאימה מבחינה גנטית לבתו, לזרז את התהליך. ואולם, בסופו של דבר לא היה כל צורך בכך. משנכנסתי אני לתמונה, המשמעות הייתה שלא משרד הבריאות (המדינה) הביא את התרומה, אלא הנתרמת עצמה.

אם המשפחה מסרה לי את מספר הטלפון של המחלקה בתל־השומר, ואני תיאמתי איתם באופן מיידי פגישה כדי להתחיל את תהליך בדיקת התאמתי לתרומת כליה עבור זוהר.

מיהו התורם הממוצע

מחלקת ההשתלות בתל־השומר הותירה בי רושם מרומם. מגיעים לשם אנשים נפלאים המבקשים לתרום ולהציל חיים, מגיעים גם נתרמים ומתקיימות שם פגישות נרגשות; יש שם משהו שהוא יותר מאשר עוד מחלקה בבית חולים, משהו שמזכיר במידת מה מחלקת לידה. המקום הזה מתווך בין מי שזקוק לחיים ובין מי שנותן לו אותם בגופו. ואולם בסופו של יום הוא כפוף להנחיות שהוא מקבל ממרכז ההשתלות של משרד הבריאות בתל־אביב.

ניכר היה שסיפורה של זוהר ומשפחתה המסורה נגע לליבם של צוות המחלקה בבית החולים. כולם חוו תסכול רב משנתבטלה ההשתלה שתוכננה לזוהר, והתגייסו בשמחה כדי לקדם במהירות את תרומתי עבורה.

מיד נכנסתי לסדרה אינסופית של בדיקות. סד הזמנים להספיק ולתרום לזוהר לפני שתיכנס לדיאליזה היה לחוץ. פיניתי על כן כמה ימים בזה אחר זה, מזכירת המחלקה התלוותה בכל דילוגיי בין המרפאות השונות בבית החולים, וכך – בלי שום תורים ועיכובים סיימתי עשרות בדיקות שעל רובם מעולם לא שמעתי, בתוך פחות משלושה ימים. בין לבין שמתי לב שהתורם הממוצע שאני פוגש במחלקה הוא בדרך כלל בחור דתי, כיפה סרוגה, נראה כמתנחל. לעיתים פגשתי גם צעירים חרדים שבאו לתרום. אין לי ספק שיש גם תורמים שאינם דתיים, אבל לי לא יצא לפגוש בהם בימים המעטים שנכנסתי ויצאתי מן המחלקה הזו.

"קבעת שיא חדש", הודיעו לי עם סיום הבדיקות, "בדרך כלל זה לוקח חודש". לשמחתי נמצאתי מתאים וכבר התחלתי להתרגש. הנה אני הולך להציל את חייה של זוהר המתוקה. הייתי בטוח שבתוך ימים אחדים כבר יתבצע הניתוח.

אבל אז חלה תפנית. "מבחינתנו סיימת הכול בהצלחה", הסבירו לי בסבלנות, "אבל אנחנו כפופים למשרד הבריאות. אתה צריך עכשיו לעבור את האישור שלהם במרכז ההשתלות בתל־אביב".

זה נשמע לי מוזר. סיימתי את כל הבדיקות, זוהר מחכה, למה לבזבז זמן? אבל בשלב ההוא עוד נשמתי אוויר פסגות של רומנטיקה אלטרואיסטית, פסק זמן משיב נפש מכל הפוליטיקה, ולא רציתי לתת למבוך הבירוקרטי לקלקל לי את התחושה. מסיבה זו גם לא הסכמתי לאשר לכלי התקשורת שכבר שמעו על המתרחש, להתלוות אליי בתהליך התרומה. רציתי לשמור את החוויה, לפחות עד לאחר סיום התהליך, כעניין אישי ופרטי ככל שניתן.

"הם צריכים לוודא שאתה תורם מרצונך הטוב, שלא מופעל עליך שום לחץ, שאתה לא מקבל כסף עבור התרומה. זה נועד להגן עליך", הסבירו באי־נוחות האחיות הטובות במחלקת ההשתלות. "טוב", אמרתי, "תגידו היכן הם יושבים ואגש אליהם עוד היום". "לא לא, צריך לקבוע לך תור", השיבה בסבלנות מזכירת המחלקה, והתקשרה למרכז ההשתלות של משרד הבריאות. "יש לך תור למבחן פסיכולוגי בעוד שבועיים, ותדע שזה נחשב מהר מאוד", הוסיפה.

מסרים סותרים

"תזכור שהמטרה שלך זה להציל את זוהר", אמרה לי ציפי רעייתי בבוקר המבחן, "אז תשתדל להתאפק ולענות להם את מה שהם רוצים לשמוע".

הגעתי לפסיכולוגית. היא ישבה בפנים אטומות בקצה שולחן מוארך בתוך קוביית פרספקס, עם מסכה ותוך הקפדה שעיניה לא יפגשו את שלי. התיישבתי במקומי בקצה האחר של החדר, בתוך קובייתי ומסכתי. נאמן להנחיות של ציפי אמרתי את שרצתה לשמוע. "עכשיו צריך לקבוע לך תור לוועדה", הסבירה לי מזכירת המרכז כשסיימתי. "עוד ועדה? חשבתי שסיימתי!", תהיתי, והיא הבהירה: "לא לא, המבחן הפסיכולוגי הוא מבחן סף אם אתה בכלל יכול להגיע לוועדה".

וכך מצאתי עצמי ממתין עוד מספר שבועות, עד שהגעתי סוף סוף אל הוועדה העליונה של משרד הבריאות שהתכנסה בתל־אביב כדי לפגוש אותי ולהכריע אם נכון לאפשר לי לתרום כליה לזוהר המתוקה.

ישבו שם בקוביותיהם נציגי דיסציפלינות שונות, מכל הבא ליד. רופאים ופסיכולוגים, עורכי דין כאלה ואחרים, כשעל כולם מנצחת יושבת ראש הוועדה. נראה היה שהם מבינים שלפחות במקרה שלי התהליך קצת מיותר, וחברי הוועדה קיצרו בשאלותיהם. בין לבין שאלה אותי יו"ר הוועדה אם במקרה שזה לא יסתדר, האם תהיה מוכן לתרום למישהו אחר. לתומי חשבתי ש ב"לא יסתדר" (ציטוט מהזיכרון) הכוונה היא לחוסר התאמה מבחינה גנטית או מכל סיבה רפואית אחרת. "אני מאוד רוצה לתרום לזוהר", עניתי, "אבל אם זה לא מתאפשר, אתרום למישהו אחר".

"אין לי ספק שעברתי את הוועדה, זה באמת הולך לקרות", אמרתי לציפי כשחזרתי הביתה. "אתה מפחד מהניתוח?", שאלה. "לא", עניתי. "אז מה אתה מרגיש?", הוסיפה ושאלה. "אני מתרגש", השבתי.

חלפו עוד מספר שבועות. מדי פעם התקשרתי אל האנשים המקסימים שפגשתי בתל־השומר להבין מה קורה, מתי סוף סוף מנתחים. חשתי מבוכה בקולם. התחלתי לקבל מסרים סותרים. תחילה אמרו שכנראה נמצא מישהו מתאים ממני עבור זוהר. אחר כך חזרו והסבירו שהאופציה האחרת לא נמצאה מתאימה, ושזהו זה, אני הוא התורם וזה הולך לקרות במהירות. עד שבוקר אחד התקשרו אליי מבית החולים ובישרו בקול נפול כי במרכז ההשתלות של משרד הבריאות בתל־אביב הוחלט שלא אוכל לתרום לזוהר, אבל אני מוזמן לתרום למישהו אחר.

הבנתי שהעניין נכפה עליהם.

באחד הערבים האזנתי לריאיון בפודקאסט של אצנים, שנערך עם ישי ורטהיימר – נשוי ואב לחמישה מגבעת־שמואל, וגם רץ מרתונים ישראלי. ישי תרם כליה, ואני, גם קצת ספורטאי בעצמי, התעניינתי לשמוע איך חווה ספורטאי את התרומה וכיצד חוזר הגוף למאמצים שהורגל אליהם. הקשבתי לתיאורים המקצועיים, ולפתע השתלב בסיפור תיאור מעניין של ישי מהרגעים שלפני הניתוח.

"שכבתי שם ממתין לניתוח", אמר ישי למראיינים. "לצידי שכבה אם ערבייה שעמדה לעבור את אותו ניתוח כמוני, עבור בתה הקטנה שנזקקה לתרומה. 'למי אתה תורם', שאלה אותי. 'לרוחל'ה', עניתי. 'מה היא בשבילך?'; 'שום דבר'. 'אז למה אתה תורם?', שאלה. שוב ושוב ניסיתי להסביר", סיים ישי את האפיזודה, "אבל האם הערבייה בשום אופן לא הצליחה להבין".

כשאני נשאל אם הייתי מוכן לתרום לערבי (או לכל לא־יהודי אחר, שמבחינתי זה בדיוק אותו הדבר), תשובתי היא שליהודי אתרום גם אם הוא שונא אותי, כי יהודי הוא אח שלי, ולעומת זאת לגוי אתרום רק אם הוא חבר שלי. עבורי העם היהודי הוא המשפחה שלי. ובמשפחה כמו במשפחה, גם כשרבים, ברגע האמת נחלצים לעזרה. עניי עירך קודמים.

סולם הערכים שאימצו מדינת ישראל ומשרד הבריאות, הוא סולם ערכים שונה. כמקובל בעידן הפרוגרסיבי, לזהות הלאומית – כמו לשאר הזהויות – ערך משני בלבד ואפילו שלילי. הזהות הרלוונטית היחידה היא הזהות האנושית, וזו גוברת על כל זהות אחרת.

אבל תרומות הכליה בישראל מגיעות בעיקר מאנשים דתיים וחרדים המחזיקים בסולם הערכים הישן – זה ששכח "להתקדם". התורמים ה"לא מתקדמים" הללו רוצים לתרום בראש וראשונה לבני עמם, וכך, להערכתי, הלכה ונוצרה בעיה של ממש במרכז ההשתלות של משרד הבריאות. התורמים ברובם הם יהודים, וקבוצה דומיננטית מתוכם היא של יהודים שרוצים לתרום ליהודים דווקא. תרומת איברים אלטרואיסטית, מן החי, כנראה אינה מקובלת במיוחד בציבור הערבי, וככל הנראה התור של ערבים הממתינים לתרומת כליה התארך באופן לא פרופורציונלי לזה של היהודים (שגם הם נאלצים להמתין שנים ארוכות).

המציאות המביכה הזו, הסתירה שבין עולם הערכים של מערכת הבריאות לעולם הערכים של התורמים, הביאה להערכתי לסיטואציה הקשה שבה נתקלתי.

בפני מרכז ההשתלות של משרד הבריאות עמד אביה של זוהר, שחתם כזכור על הסכם הצלבות. בהתאם להסכם, אמור היה מרכז ההשתלות להפנות בעדיפות גבוהה אל זוהר תורם אחר. בתמורה לכך התחייב האב לתרום במקביל כליה משלו לנזקק אחר שהיא תתאים לו. מובן שאת כליית האב, שכל שמעניין אותו הוא לזרז ככל הניתן את ניתוח ההשתלה של בתו, נוח הרבה יותר למערכת להפנות למי שמתאים לה על פי סולם הערכים שלה.

אלא שאז נכנסתי לסיפור, ובלי משים דרכתי על המוקש הזה. אם אני אתרום לזוהר, לא תהיה לאביה שום סיבה לתרום, ואם יתרום מרצונו הטוב – הוא עלול גם כן לבקש לתרום ליהודי.

"אם זה לא יסתדר – האם תהיה מוכן לתרום למישהו אחר?", שאלה אותי כאמור יו"ר הוועדה (ציטוט מהזיכרון). ומשעניתי שכן, דאגה ככל הנראה שזה לא יסתדר.

דת ככל הדתות

השמחה על כך שאני עומד לתת חיים לזוהר המתוקה ואושר למשפחתה המטפלת בה במסירות אין קץ, התחלפה במועקה. יכולתי להודיע שאין בכוונתי לתרום כלל, אם לא יאפשרו לי לתרום לזוהר. 'מי שמכם לעזאזל לקבוע לאדם שמבקש לתרום איבר מגופו עבור אדם אחר, למי יתרום ולמי לא יתרום! זו הכליה שלי, לא שלכם!', זעקתי בתוך תוכי. אבל ידעתי שהפרוגרסיביות היא דת ככל דת, הכוח לגמרי בידם, ואני עשוי בהחלט להיתקל בהתעקשות שתותיר אותי לאחר כל התהליך בלי שתרמתי כלל. ואני רציתי לתרום. החלטתי לבלוע את הצפרדע ולא לעורר מהומות.

הסיבה המרכזית לכך הייתה שלא רציתי להעמיס על הוריה של זוהר לחץ נוסף ומיותר. התורם שנמצא עבור זוהר היה צעיר ממני, ואף שמבחינה רפואית לא הייתה לכך שום משמעות, ניתן היה לטעון שהוא עדיף ממני (ייתכן גם שההפך היה הנכון, וגנטית התאמתי יותר).

החל משלב זה כבר איבדתי את סבלנותי. "תרצה לתרום למישהו אחר?", שאלו במבוכה צוות מחלקת ההשתלות בבית החולים. "כן, אבל זה חייב להתבצע מיידית". את השמחה הראשונית החליף קוצר רוח. "יש לך העדפות מיוחדות?", נשאלתי. "כן", השבתי, "הייתי רוצה לתרום לאימא לילדים, כך אני יודע שאני גם מציל אותה וגם נותן לילדיה אימא מתפקדת"

למחרת חזרו אליי ודיווחו שיש אולי אימא כזו, אבל לאחר זמן קצר התברר שהיא איננה מסוגלת עדיין להיכנס לניתוח. "יש לנו ברגע זה שתי אפשרויות, או רווק תל־אביבי בן 30, או אב לשלושה, בן 50 מרעננה. אתה יכול לבחור".

מבחינתי, כלל לא משנה אם אני תורם לגבר או אישה, דתי או חילוני, סטרייט או הומו. רק רציתי שיהיה יהודי. העדפתי לתרום לצעיר התל־אביבי שיותר שנות חיים לפניו, ומי יודע, אולי עוד יתחתן בזכות תרומתי ויביא עוד חיים לעולם.

"אתה יכול, אם תרצה, לתרום לבחור", הסביר לי למחרת ראש המחלקה, פרופסור גבוה וחביב, "אבל המבוגר יותר ייהנה מתרומתך שנים ארוכות יותר, משום שגנטית אתם מתאימים בצורה מושלמת עוד יותר". "קדימה", עניתי ללא היסוס, "רק תזרזו את העניין".

וכן היה. המועמד המופתע מרעננה, שהכין עצמו לעוד שנים ארוכות של דיאליזה וכבר לא האמין שיזכה לראות את ילדיו מתחת לחופתם, הוזעק מיד. לפני שהספיק להבין מה קורה, כבר מצא עצמו על שולחן הניתוחים מוכן ומזומן לקבל את כלייתי.

אני אדם מאמין. אינני מבין את חשבונותיו של רופא כל בשר. ברור לי שיו"ר מרכז ההשתלות בתל־אביב הייתה כלי משחק בידי השוכן במרומים כדי להביא לכך שתרומתי תגיע דווקא אל האיש שלבסוף תרמתי לו את כלייתי. למחרת הניתוח, גלגל כל צוות מחלקת ההשתלות את כיסא הגלגלים של הנתרם אל חדרי. הייתה זו פגישה מרגשת מאוד. המילים נעתקו מפיו, ציפי חיבקה את אשתו ואני מאושר ושלם לחלוטין עם התוצאה.

לעומת זאת שכני המסכן, אב לנערה מתוקה עם צרכים מיוחדים שזה עתה עברה ניתוח השתלת כליה, מצא עצמו מתומרן ונאלץ ברגע של לחץ לתרום כליה, באופן שמנוגד לסולם ערכיו.

רגע האמת של הקיום

מדינת הלאום המודרנית היא התוצר המדיני של תודעת עידן הנאורות. לאומים חילוניים החליפו את העמים המאמינים, ואידיאולוגיות חילוניות – דמוקרטיה, קומוניזם, פשיזם ונאציזם – החליפו את הדתות. הציונות, ש"דבר אין לה עם הדת", ביקשה אף היא ליצור לאום יהודי מודרני נפרד מאלוהיו. כך נולדה הישראליות האזרחית החדשה, שערביי ישראל מאתגרים ללא לאות.

ואולם ברגעי האמת, בשאלות הקיום עצמו, המסכה הישראלית אינה יכולה להסתיר יותר את המהות. לכן בוועדת חוץ וביטחון אין ח"כים ערבים, ועם כל הצער שבדבר, אם אתה ערבי ישראלי – התחקיר שתעבור בנמל התעופה בן־גוריון בטרם עלייתך למטוס, יהיה הרבה יותר יסודי. אפילו לאהרן ברק ברור היה שחוק השבות הכרחי לקיום המדינה היהודית, ולפחות בשעריה חייבת להיות אבחנה בין יהודים לשאינם יהודים.

תרומת כליה היא רגע אמת שכזה, רגע הנוגע בקיום עצמו. נוגע בחיים.

מגיע תורם עם תודעה יהודית מאמינה, למערכת בריאות ישראלית המתנהלת על פי סולם ערכיה של "דת הפרוגרס" – וככל פטרנליזם דתי, נוטלת לעצמה גם "דת" זו את הבעלות על גופו, בלי להניד עפעף.

יהודי שמבקש לתרום ליהודי אינו שונא ערבים או כל גוי אחר. אבל מרחב הזהות הלאומית שלו אינו המרחב הישראלי האזרחי המהונדס, אלא המרחב היהודי המקורי, המציאותי, זה שברא הא־ל בהציבו גבולות עמים.