בשנים האחרונות גוברת המודעות לזכויות של אנשים עם מוגבלות ולשילובם בחברה. בעוד בעבר אנשים עם מוגבלות נשארו בעיקר בבית ואף היו לנטל על החברה, כיום אנשים כאלה מכהנים במגוון רחב של תפקידים כולל בחברות המובילות במשק, הם מתחתנים, מביאים ילדים לעולם ומגדלים משפחות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מתקפת הסייבר על "שירביט": אין חשש למניע ביטחוני
– "הרב נריה היה זה ששכנע אותי ללכת לפוליטיקה"
– "על סף התעללות": בג"ץ ידון על זכויות אסירים בקורונה
הציבור הדתי מתנדב בהמוניו בארגונים הפועלים עם אנשים בעלי מוגבלויות. ניתן לראות עשרות צעירים דתיים למשל ב"שלוה", ב"על"ה", ב"עזר מציון" ו"בשמחה לילד" – יסלחו לי שאר הארגונים שלא מניתי את שמותיהם.
אולם בדבר אחד קריטי הציבור הדתי מפספס ובגדול: הנגשת בתי כנסת ומקומות תפילה כמו מערת המכפלה, קבר הרשב"י במירון, מערת אליהו הנביא בחיפה ועוד לטובת אותם בעלי מוגבלויות.
לנושא הנגישות הגעתי במקרה, לפני כעשור, עת למדתי בישיבת מיר בירושלים. בשכנות לישיבה עומד המבנה המפואר של מוזיאון "על התפר". ביקשתי להיכנס אולם לבחור ישיבה 50 שקלים לביקור במוזיאון זה סכום גדול. נאמר לי שמחרת יתקיים ערב בנושא נגישות ואז הכניסה חינם לכולם.
הגעתי למחרת ובכניסה למקום הייתה התקהלות גדולה וצעקות רמות. הסתכלתי כה וכה ומחוץ למבנה ראיתי אנשים עם כסאות גלגלים כועסים, צועקים ובעיקר מושפלים. כשניסיתי להבין מה הבעיה התברר שהכנס מתקיים בקומת הגג שכלל אינה נגישה.
פניתי לבחור חסון שעמד שם והצעתי לו שנרים את האנשים ביחד. הוא הסכים בשמחה, כשניגשנו להרים מישהו עם כיסא גלגלים אפילו בלי לבקש את רשותו הוא דחף אותנו בכעס, "אף אחד לא ישפיל אותי ויעלה אותי ככה". מבין כל האנשים שהגיעו רק שלושה בחרו לעלות בעזרתנו. קרוב לעשרים מוזמנים נוספים חזרו הביתה מאוכזבים.
אדם עם מוגבלות אכן סובל מלקות גופנית אולם הצורך שלו בנגישות חשוב לא רק כדי שיוכל להגיע למקום מסוים. זו הדרך בה הוא מרגיש שמכבדים אותו ומאפשרים לו להגיע לכל מקום כאחד האדם וללא צורך בעזרה חיצונית.
בשנים האחרונות ישנה הבנה חשובה לגבי הנגשת מבני ציבור וכמעט שלא נמצא כזה שאינו נגיש, אולם המהפכה החיובית הזו לא הגיעה לבתי הכנסת. בארץ יש אלפי בתי כנסת, גדולים וקטנים, אשכנזים וספרדים, ואף על פי כן, מבדיקה שנערכה בעבר על ידי עמותת נגישות ישראל, קרוב לתשעים אחוז אינם נגישים כלל או נגישים באופן חלקי.
נסו להיזכר בבית הכנסת הקרוב למקום מגוריכם, האם יש מדרגות בכניסה? האם יש מעלית לעזרת הנשים, הממוקמת לרוב בקומה השנייה? האם הבימה מוגבהת? האם יש סידור ברייל אחד בספרייה?
בתקופה הזו בתי כנסת רבים סגורים וזה בדיוק ההזדמנות לשפץ ולהנגיש את המקום. עלות ההנגשה גבוהה מאוד וגם ככה התקציב השוטף של בתי הכנסת דל. יחד עם זאת, אם נבין שהשארת האדם החלש והמוגבל מחוץ לבית הכנסת אינה פוגעת רק בו כי אם בכל אחד ואחת מחברי הקהילה, אם נבין שחלילה וחס יום אחד גם אנחנו או קרובינו נזדקק לנגישות, אני בטוח שנמצא את הפתרון התקציבי להנגשה. בערים מסוימות ניתן לקבל השתתפות מהעירייה או לגבש תקציבים מקומיים דרך קרנות כמו ועדת העזבונות והאפוטרופוס הכללי.
עלינו כציבור להבין שלהתנדב עם אנשים מוגבלים במחנה של שלווה זה כיף, אבל זו רק קומה אחת. הקומה השנייה היא להפוך אותם לחלק מהחברה על ידי הנגשת בתי הכנסת שהינם לב ליבה של הקהילה.
עלינו להבין שאסור להשאיר את בתי הכנסת מחוץ למפת הנגישות. לא ייתכן שקניונים ואולמות תיאטרון נגישים לכל ואילו בתי כנסת, הלב של העם היהודי, לא.
הכותב הינו מנכ"ל בצלמו ארגון זכויות אדם ברוח יהודית, נשמח לעזור לכל גבאי בית הכנסת שיפנה אלינו במציאת פתרונות תקציבים אפשריים לעניין.
