כאשר קליאן קונווי, היועצת הבכירה לשעבר של טראמפ, הסבירה שהוא אינו משקר אלא משתמש ב"עובדות אלטרנטיביות", דבריה התקבלו בלעג ובבוז בערוצי הטלוויזיה. היו מי שראו במטבע הלשון שטבעה את שיאו של עידן הפוסט-אמת. הנה כי כן, טענו הטוענים, השקר קיבל תעודת יושר. מהיום אפשר פשוט לקרוא לו "אמת אלטרנטיבית" ומי יוכל לערער עליו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ראשית צמיחת הצלחתנו: כיצד השפיעה הציונות הדתית על המדינה
– דעה: הפוליטיקלי-קורקט מחסל את השיח הציבורי
– צפו: עמק הסיליקון של התנאים
אבל אם עד לא מזמן הגישה הייתה "ניתן למנהיג לקשקש, ממילא הצופים כבר יפריכו את המידע", כעת נראה שכבר לא סומכים יותר על ההיגיון הבריא שלהם. כך קרה שבשיא הבחירות לנשיאות בארה"ב, בצעד חריג ונדיר, בחרה טוויטר להגביל את הגישה לציוצים של טראמפ, שרמזו לגניבת הבחירות על ידי הדמוקרטים ולסמן אותם כמידע שגוי.
מגמת בדיקת העובדות תפסה תאוצה עוד קודם לכן, כשגופי שידור כמו CNN נהגו לנתח את אמיתות הצהרותיו של טראמפ, וחלק מתחנות הטלוויזיה אף קטעו ראיונות שלו בטענות להטעיית הציבור. אמש, הטרנד עשה עלייה לארץ, ובמהלך הצהרתו האחרונה של נתניהו שתי מהדורות החדשות המרכזיות בישראל ביצעו הליך בדיקת עובדות בשידור חי.
ערוץ 13 העלה שקופית שהשוותה בין דבריו של ראש הממשלה לעובדות שלהם, ובערוץ 12 ציינה קרן מרציאנו את "המדינות שנתניהו שכח", כאשר השווה בין התחלואה בישראל לזו שקיימת במדינות אחרות בעולם.
יש מי שיגידו שמדובר בהחלטה מבורכת. בעידן הפייק ניוז, כאשר מנהיגים משתמשים לרעה ברשתות החברתיות כדי להפיץ מסרים כוזבים, טוב שיש מי שמנטר אותם. אבל האם ההחלטה לעשות בדיקת עובדות אכן מקרבת אותנו יותר לאמת? לא בטוח.
קודם כול צריך לשאול למי עושים בדיקת עובדות. כי אם למשל מתברר שטוויטר מצנזרת את נשיא ארצות הברית, אבל לא את אמירותיו האנטישמיות של חמינאי למשל, האם הציבור באמת מקבל את האמת הצרופה שלו על המציאות? ואם בערוצי החדשות בוחרים לבצע בדיקת עובדות על דברי נתניהו, אך למחרת, כשמתחריו הפוליטיים עולים לשידור, מוותרים על הבדיקה – מה ערכה ומה שוויה?
ובכלל, מהי בדיוק "בדיקת עובדות"? מי מחליט שעובדה אחת נכונה והאחרת לא? יש עובדות חזקות ונהירות – השמש זורחת בבוקר. היום יום חמישי. אבל השאלה "מי הפר את ההסכם הקואליציוני?" היא לא כזו שאפשר לפתור בשקופית תחת הכיתוב: "הליכוד פעל בניגוד לסעיף 30 בהסכם הקואליציוני שקבע העברת תקציב דו-שנתי". לא כשכחול לבן הפרה עוד קודם לכן סעיפים אחרים בהסכם. זה כבר עניין שנתון לדיון מעמיק, ובעבר היו פותרים אותו בסבב פרשנים ארוך. אבל היום למי יש כוח לזה, אפשר פשוט להציג שקופית או הבהרה מטעם הערוץ, שהיא כמובן האמת ואין בלתה, ומי יעז להתווכח. הרי אמרו אותה בטלוויזיה! בחדשות 13! ושם כמובן אין אף פעם עובדות אלטרנטיביות.
גם השאלה האם התנהלותו של נתניהו במשבר הקורונה טובה או לא, והאם מצבה של ישראל טוב יותר ממדינות אחרות היא לא כזו שניתן להכריע בה באמצעות שקופיות. יש המון פרמטרים שאפשר להתייחס אליהם, והבחירה להציג נתונים מסוימים ולא אחרים היא תמיד סלקטיבית. ובכלל, אם החלטנו לבצע אימות נתונים על כל נאום של איש ציבור, מי יבדוק את הבודק? אולי יש צורך בבודק עובדות לבודק של בודק העובדות, שיוודא שהתוכן המוצג על ידי הגוף המשדר כ"עובדות" אינו כוזב.
גופי שידור נהנים מהילה של אמינות. הנטייה הראשונית של הצופה היא להתייחס לסקרים ולנתונים המוצגים על ידם כאמת לאמיתה, למרות שגם אותם מכינים בני אדם שיכולים לשגות, להטעות, או סתם לבחור את הנתונים שיותר מתאימים לאג'נדה שלהם. הצורך בבדיקת עובדות בעידן הפייק ניוז יהיה משכנע אם כל ערוץ טלוויזיה יקדיש גם פינה בסוף המהדורה שלו, שאותה יכין גוף חיצוני ויציג ללא צנזורה את כל הגרפים המטעים, הפרשנויות הכוזבות והנתונים הלא מדויקים ששודרו באותו יום בערוץ.
מצער ככל שזה נשמע, אין דבר כזה בדיקת עובדות. האמת תמיד מורכבת משלל זוויות הסתכלות ומגוון בחינות שיחד מתלכדות לאיזושהי תפיסת מציאות. זה לא אומר שמנהיגים אינם מסלפים את האמת, הם כן, אבל גם שדרנים ופרשני טלוויזיה. אי אפשר לצמצם את האמת לשקופיות. טוויטר לא יכולה להחליט שהיא מעלימה את נשיא ארצות הברית גם אם הוא שקרן פתולוגי.
הרבה אנשים השוו את עידן הפוסט-אמת והטראמפיזם למציאות הדיסטופית של אורוול, שהתייחס לדרך שבה השלטון הטוטליטרי ממציא שפה משלו במטרה להגביל את חירות המחשבה של האזרחים. אבל המציאות שבה התקשורת מכתירה את עצמה כממונה על ענייני האמת והשקר, ומחליטה את מי לבדוק ולמי לעשות הנחות, למי להעניק תעודת יושר ואת מי לקעקע – היא מפחידה ודיסטופית לא פחות.
