פסחים דף טו ע"א
מימרה קצרה של רבי חנינא סגן הכוהנים ממסכת עדויות, השתחלה למסכת פסחים והביאה לסוגיה ארוכה ומפותלת שעוסקת בטומאה וטהרה. רבי חנינא סגן הכוהנים, שזכה לעבוד בבית המקדש, העיד כי כוהנים מעולם לא נמנעו מלשרוף במקדש בשר שנטמא בוולד הטומאה (כלומר שני לטומאה) עם בשר שנטמא באב הטומאה, על אף שהחיבור ביניהם מעלה את דרגת הטומאה של הראשון. רבי עקיבא מוסיף כי כוהנים מעולם לא נמנעו מלהדליק את השמן של התרומה שנטמאה שנעשה שלישי לטומאה בנר שנטמא במת, על אף שגם במקרה הזה דרגת הטומאה של השמן הראשון עולה בחיבור עם השמן השני. כאן מגיע ההקשר לפסח, כשרבי מאיר אומר: "מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם טמאה בפסח". כלומר בערב פסח, כשממילא תרומות החמץ הולכות לביעור חמץ, ניתן להבעיר אותן יחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: לערוצי החדשות דווקא מותר להציג "עובדות אלטרנטיביות"
– צו השעה: הנגשת בתי הכנסת והמקומות הקדושים
– תג המחיר של הליכוד למהלך פיזור הכנסת
למעשה, הכוהנים עומדים במצב שבו ממילא המוצרים אינם נאכלים ובמקרה הטוב מותרים בהנאה בלבד. אם כן, מדוע שלא יתערבבו אלה באלה? הגמרא מביאה כמה סייגים שמבהירים את הסיבה: גם כשהמוצר אובד, עדיין יש עניין שלא להוסיף טומאה ולדרדר את רמתו – אפילו בתוך הטומאה שהוא ממילא מצוי בה.
הסוגיה המפותלת בגמרא תתרכז רבות בדברי רבי מאיר ותבקש להבין – כשהוא אומר "מדבריהם למדנו", למי הוא מתכוון. לכאורה, ברור שהכוונה לרבי חנינא ולרבי עקיבא. אבל זה כמובן לא עד כדי כך פשוט. לגמרי לא. כל אפשרות תביא לסתירה וכל סתירה תותר ותתפתל מחדש בעמודים הבאים.
אחת האפשרויות המוצגות אומרת בשם ריש לקיש שרבי מאיר למד את שיטתו מרבי יהושע, והיא שולחת אותנו למשנה במסכת תרומות (ח, ט). המשנה שם דנה במקרה של חבית יין תרומה שנשברה בגת עליונה (המקום שבו דורכים על הענבים), והיא נשפכת לגת התחתונה (בור שלתוכו מתנקז היין) שיש בו יין של חולין. במקרה כזה מודים רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יש לבעל הגת אפשרות להציל לפחות שיעור רביעית מהתרומה בכלים טהורים עוד לפני שהיין יישפך לתוך הבור עם יין החולין (ובכך יפסול אותו לשימוש), עליו להתאמץ ולמצוא כלים טהורים ולהציל מה שאפשר מהיין. אולם אם אין סיכוי שימצאו כלים טהורים בזמן כך שיציל אפילו רביעית מהתרומה, כאן מתחילה המחלוקת: רבי אליעזר אומר – ירד היין וייטמא ביין החולין; ורבי יהושע אומר – יטמא בידיו. כלומר, יאסוף האיש את היין לכלים טמאים שנגישים לו.
המחלוקת היא למעשה כזו: רבי יהושע סובר שאם ממילא התרומה הולכת לאיבוד, לפחות שלא תביא גם לאובדן של יין החולין שאי אפשר יהיה להשתמש בו כשמעורב בו יין תרומה. רבי אליעזר לעומת זאת, מעדיף את האובדן הזה ובלבד שלא יטמא את יין התרומה במו ידיו, כלומר במעשה אקטיבי. מתוך אלה, טוענת הגמרא, לומד רבי מאיר את שיטת רבי יהושע ומעדיף לטמא באופן אקטיבי תרומת חמץ שממילא הולכת לביעור על ידי שרפתו יחד עם תרומה טמאה.
כל הדיונים הללו על טומאה קשה וקלה נראים לכאורה מיותרים. הרי מה כבר משנה כמה טמא משהו שממילא נטמא בלי אפשרות לטהרו? ומעבר לזה, מה משנה דרגת טומאתו אם ממילא הוא הולך לשריפה? מה הבעיה להבעיר אפילו חמץ טמא עם חמץ טהור והרי הם נשרפים וכלים מן העולם ממילא בעוד כמה רגעים?
נראה שחכמים מחנכים אותנו דרך פלפולים אלה להעריך נקודות אור וטוהר קטנות. האדם שכשל נוטה להאמין שאם כבר כשל, אז עד הסוף. אין טעם לשמור על חלק מהטוב, אין סיבה להתעקש על כמה דברים טהורים וישרים כשממילא אני עטוף בפגמים וכשלים ואפילו חטאים. יש אפילו מי שרואים במעט ההקפדה מעין צביעות. הרי אם יש כאן כל כך הרבה עבירות, מה הטעם להתמיד באיזו מצווה אחת או הקפדה אחרת?
באים חז"ל ואומרים: גם מה שהולך לאבדון יש בו דרגות, יש הכבוד השמור למה שטהור בו. ויש דרגות שונות של טומאה. גם רגע לפני ביעור החמץ אין מקום לערבב מבלי משים טומאה חמורה עם טומאה קלה. אין מקום לדרדר טומאה אחת לשפל של טומאה גדולה ממנה.
כך גם נפש האדם. גם כשדרכיו אינן טובות, יש בתוך זה מקום להימנע ולעצור את המדרון החלקלק. יש מקום להערכה של מה שעוד טוב, של מה שעדיין שווה לשמר.
