בכל הנוגע למזרח התיכון, דונלד טראמפ היה נשיא אמריקני חדשני ומפתיע ביותר. במהלך סופה של כהונתו האחת הוא הצליח לנפץ את המיתוס המרכזי על המזרח התיכון, בעיקר בהקשר של יחסי ישראל והעולם הערבי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דו"ח ביניים: אין הסבר להתרסקות מטוס "סנונית" בדרום
– "נתניהו לא שייך לגוש הימין, אין לו קשר אליו"
– ראשית צמיחת הצלחתנו: כיצד השפיעה הציונות הדתית על המדינה
במשך שנים ארוכות סברו אינספור "מומחים" אצלנו ובעולם שהעולם הערבי, למרות שפע סכסוכים ומאבקים פנימיים, מאוחד באופן עקרוני נגד ישראל. לתפיסה הזאת היה כמובן הרבה על מה להישען. ב־1967, אחרי מלחמת ששת הימים, העיקרון הערבי האנטי־ישראלי הובע באופן מפורש בשלושת הלאווים של ועידת חרטום: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן, לא לשלום.
יתר על כן, בלב ההתנגדות לישראל, בין אם כתירוץ ובין אם לאו, עמדה מאז מלחמת ששת הימים הסוגיה הפלסטינית. נציגי העולם הערבי הדגישו אותה שוב ושוב, כולל בשלל הצהרות של הליגה הערבית, ששידרו לעולם אחדות ערבית בסוגיה הפלסטינית והציגו אותה כמרכזית בסכסוך עם ישראל. הליגה הערבית אף העניקה לפלסטינים מעמד רשמי ב־1976.
גם הסכם השלום עם מצרים, שהיווה נסיגה מהצהרות ועידת חרטום, הדגיש את הסוגיה הפלסטינית. בהסכם נקבע – באופן חלמאי מצד ישראל – כי "מצרים, ישראל, ירדן ונציגי העם הפלסטיני ישתתפו במו"מ על פתרון הבעיה הפלסטינית על כל היבטיה", שהמטרה היא לסכם "על המעמד הסופי של הגדה המערבית ועזה", וכי "הפתרון… חייב להכיר גם בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ובדרישותיהם הצודקות" (חסידי בגין מתנגדים לתרגום "העם הפלסטיני", אבל כך מקובל בעולם להבין את הכתוב).
הדוגמאות לקונספציית מרכזיוּת הסכסוך הישראלי־פלסטיני עוד רבות ומגוונות, אבל מקום של כבוד שמור בהן למנהיגים ישראלים. זו, למשל, התזה המרכזית בספרם הפופולרי של שמעון פרס ופרופ' אריה נאור, "המזרח התיכון החדש: מסגרת ותהליכים לעידן השלום" מ־1993. פרס ונאור הבטיחו לעולם שאם רק נשכיל לסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, "ייפתח פתח לשידוד מערכות יסודי במזרח התיכון" ונוכל להקים פה "מסגרת אזורית משותפת, שעצם קיומה ישנה את פני האזור, בראש ובראשונה את מפת התודעה של עמי המזרח התיכון".
כשקונספציה קורסת
כאשר כולם מפמפמים במשך עשורים את אותו המסר, אין פלא שהוא מהדהד גם אצל האמריקנים. ביטא זאת היטב ב־2016 מי שהיה מזכיר המדינה של אובמה, ג'ון קרי, שאמר בנחרצות רבה: "לא יהיה שלום נפרד בין הישראלים לעולם הערבי. אני רוצה שזה יהיה ברור מאוד לכולכם. שמעתי כמה פוליטיקאים בולטים בישראל אומרים לפעמים 'ובכן, העולם הערבי במקום אחר עכשיו…'. לא, לא, לא, ולא! אני יכול להגיד לכם שזה אוּשש אפילו בשבוע האחרון כששוחחתי עם מנהיגים של קהילות ערביות. לא תהיה התקדמות ושלום נפרד עם העולם הערבי ללא התהליך עם הפלסטינים ושלום עם הפלסטינים. כולם צריכים להבין זאת".
למען האמת, גם טראמפ אימץ בתחילה את התזה הזאת. אבל בניגוד לנשיאים שירש, הוא הפגין גמישות מרשימה לעומת קודמיו הדוגמטיים. אחרי שקיבל כתף קרה מאבו־מאזן, ואחרי שניסיונו לקדם את "עסקת המאה" עלה על שרטון הסרבנות הפלסטינית, החליט הנשיא האמריקני לשנות כיוון. לקראת בחירות 2020 הפך טראמפ סדרי עולם, או לפחות את סדרי המזרח התיכון, והכתיב אסטרטגיה חדשה: נתיב ישיר לשלום ישראלי עם מדינות ערביות ומוסלמיות, שממוקמות בציר האנטי־איראני. השלום יגיע, הפלסטינים יחכו.
מן הראוי לציין שמגיע כאן קרדיט גם לנתניהו ולניהול יחסי החוץ שלו. בשנים האחרונות, בנאומים פומביים בעברית ובאנגלית, רמז נתניהו להיתכנותם של מגעים מתקדמים עם מדינות ערב גם בלי פתרון לסוגיה הפלסטינית. הוא עשה זאת למגינת ליבו של השמאל ונגד דעת ה"מומחים", אבל ההתמדה הסיזיפית השתלמה. גם אם חוץ מאשר את עצמו נתניהו שכנע רק אדם נוסף אחד, אותו אדם היה טראמפ. וזה הספיק.
כאן נעוץ הלקח המרכזי של כהונת טראמפ בכל הנוגע ליחסי החוץ של ישראל: האמריקנים קובעים. בהינף יד חולל טראמפ שינוי מרחיק לכת במזרח התיכון: עידן של שלום ישיר. טראמפ החליט להטיל את כובד משקלו על אסטרטגיה אזורית חדשה, והדגים עד כמה ארה"ב, כשהיא מעוניינת לחולל שינוי אזורי, היא באמת מעצמת־על. מדינות ערביות ומוסלמיות שינו בכך מסורת עמוקה ורבת־שנים, והתייצבו בסך כדי לחתום על הסכמים גלויים עם ישראל.
אפשר רק לדמיין כמה "זמן שלום" הפסיד המזרח התיכון בשל התפיסות המיושנות של נשיאים אמריקנים. לוּ רק היו באים בדרישות, מקלות וגזרים, גם לעולם הערבי
הסיבה לשינוי הערבי היא תבונתם הפוליטית של המנהיגים. המדינות הללו מבינות שכאשר ארה"ב רוצה משהו, כדאי לשתף איתה פעולה. אפשר רק לדמיין כמה "זמן שלום" הפסיד המזרח התיכון בשל התפיסות המיושנות של נשיאים אמריקנים קודמים. כמה איבה וסבל אפשר היה למנוע, לוּ רק היו מפגינים את אותה גמישות אסטרטגית, ובאים בדרישות, מקלות וגזרים, גם לעולם הערבי.
ההתנהלות הערבית הזאת רלוונטית גם לישראל. הלקח כאן עמוק: ישראל היא אולי מדינה חשובה במרחב האזורי, עם יכולות ועוצמה מקומיות, אבל בסופו של דבר אנו עדיין מדינה קטנה עם תלות גאו־אסטרטגית בארה"ב. ארה"ב קובעת הרבה יותר משאנו מאמינים. אשליות גדלות מסוימות, שלעיתים מבצבצות בחלקים מן הימין, לצד שנאת ארה"ב בשמאל (לפחות כשהיא רפובליקנית), הן חסרות תבונה מדינית.
נתניהו מבין זאת, ומתנהל בזהירות מול הממשל האמריקני, גם כשיש נשיא לעומתי שפוגע בו פוליטית. מאבקו בממשל אובמה על סוגיית הגרעין היה חריג ומוצדק, משום שמדובר בסוגיה קיומית מובהקת. לוּ היה יוצא למאבק דומה על מאחזים מבודדים, הקפאת בנייה או שחרור מחבלים – נושאים חשובים, אך לא בעלי משמעות קיומית – הוא היה מפגין חוסר אחריות, ושכרו היה יוצא בהפסדה של ישראל.
מעבר ללקח הגאו־אסטרטגי, תקופת השלום בסוף כהונתו של טראמפ מהדהדת בקול גם בפוליטיקה הפנימית בישראל. למרבה העניין, רוב הימין קיבל בהבנה ובתמיכה את דחיית תוכנית הסיפוח שאיתה הלכנו לבחירות, לטובת הסכמי השלום. הרחבת הריבונות ביו"ש, למגינת ליבם של חלק מאנשי ההתיישבות, התבררה גם בימין הרחב כמשנית לשלום. השלכותיה של תובנה זו על הפוליטיקה בימין, במיוחד בתקופה שבה מפלגת "ימינה" פוזלת למצביעי שמאל, עשויות להתברר כמשמעותיות מאוד.
כהונת טראמפ הייתה ללא ספק חדשנית ומרתקת מבחינה גאו־אסטרטגית במזרח התיכון, והוכיחה שאפשר גם אחרת. כהונת ביידן, אפשר לחשוש, תשיב אותנו למסלול השגרתי של המדיניות המסוכנת וההרסנית של השמאל האמריקני באזורנו הנפיץ.
לטורים וכתבות נוספות בגיליון "הימין עכשיו" לחצו כאן
המדגם נערך על ידי שלמה פילבר וצוריאל שרון באמצעות Direct Polls LTD עבור מקור ראשון, ב־30.11.2020 באמצעות מערכת דיגיטלית בשילוב פאנל, בקרב 1,099 משיבים בוגרים (בני 18 ומעלה) מכלל האוכלוסייה בישראל, מצביעי מפלגות הימין והימין־מרכז. טעות הדגימה הסטטיסטית 4.2% +/- בהסתברות של 95%
