בסקרים האחרונים לקראת הבחירות שמתרגשות עלינו לרעה מקבלות מפלגות הימין (הליכוד וימינה) והחרדים קרוב ל־65 מנדטים, וכנראה ירכיבו גם את הממשלה הבאה. אבל זה רק חלקו של הסיפור. גם במפלגות האופוזיציה יש מרכיב חזק של הימין. יאיר לפיד ורוב חברי סיעת יש עתיד (20 מנדטים בסקרים) חסרים כל קשר עם השקפות השמאל הקלאסיות. לפיד מתגאה בכל הזדמנות שהוא איש ימין שגדל כל חייו בבית ימני.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ברגע האחרון: טראמפ מנסה לסיים את משבר המפרץ
– דעה: בפירוק הממשלה יש רק אשם אחד וזה לא בני גנץ
– דו"ח ביניים: אין הסבר להתרסקות מטוס "סנונית" בדרום
בכחול לבן של גנץ ואשכנזי (10 מנדטים בסקרים) המצב דומה פחות או יותר, אם מנטרלים את עמיר פרץ ואיציק שמולי מהעבודה, ואולי עוד חבר כנסת אחד או שניים. אביגדור ליברמן וישראל ביתנו (8 מנדטים בסקרים) הם אופוזיציה בולטת לנתניהו, אבל קשה לי להניח שבין מצביעי המפלגה הזאת יש תומכים בשלום עכשיו. להפך, ליברמן תוקף את ראש הממשלה מהאגף המתנחל, וטוען שהוא הימין האמיתי ולא נתניהו שתמך בהתנתקות ועכשיו הוא לא מחיל ריבונות ביו"ש ולא מפנה את חאן אל־אחמר.
בקיצור, קרוב ל־85 מנדטים מבטאים רוב מוחלט בציבור שמחזיק בעמדות ימניות. אין תבוסה גדולה יותר לאידאולוגיה מדינית וחברתית שמאלית, שבעליה הקימו את המדינה ועיצבו אותה בתחילת דרכה. אין גם ניצחון אדיר יותר של תפיסות עולם ימניות, שהיו פעם מנת חלקו של מיעוט שולי ונרדף ועכשיו שולטות בסדר היום הלאומי של המדינה, בלי שום יכולת של תזוזה הפוכה. השמאל בישראל הופך לאנקדוטה, ויש עוד מי שמלביש עליו תוויות של בוגדנות וגיס חמישי, גם אם מדובר בפטריוטיזם שאינו שונה מכל זרם אחר.
ידידי יאיר שלג כתב כאן בשבוע שעבר, בעקבות הסדרה "שעת נעילה", כי מלחמת ששת הימים הייתה קו פרשת המים של ההיסטוריה הישראלית מבחינה גיאוגרפית ומדינית, ואילו מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת המים מבחינה חברתית ופוליטית, ובעקבותיה נשבר המרכז הישראלי בדמותה של מפלגת העבודה. זו אבחנה נכונה ומעניינת. המדינה שקמה ב־1948 העניקה לציבור ענקי, מזרחי ומסורתי ברובו, את תחושת הביטחון שחיפש ולא מצא בארצות המוצא. מלחמת ששת הימים הייתה שיא של גאווה. התחושות הללו סייעו להדחיק עוולות ממשלתיות וחוויות קיפוח קשות לאורך השנים.
מלחמת יום הכיפורים ערערה את הביטחון האישי ואת האמון ההיסטורי במנהיגות. גילויי השחיתות שנחשפו בשנות השבעים רק הגבירו את המיאוס הכללי בשלטון מפא"י והעבודה. את השטח הציפו תחושות האמת החבויות, והן התפרצו במהפך פוליטי מדהים שביצע הימין במאי 1977.
מכאן יצא לדרכו הנתיב הימני, שהפך לשדרה המרכזית שעליה צועד היום רוב העם לכיוון אחד. זה לא היה פשוט. מנחם בגין, במהלך הקדנציה הראשונה של הימין, ביסס את שלטונו על המלחמה שניהל בשמאל. כך הוא גם ניצח בבחירות 1981, שבהן זכה הליכוד ב־48 מנדטים. "אנחנו השלטון, אבל הם הממסד", שידר בגין. הם זה האוניברסיטאות, הבנקים, ההסתדרות, התקשורת, הבריכות בקיבוצים. פרופ' דן הורוביץ כינה את המערכת החלופית הזאת "Establishment". בבחירות עצמן כינה הבדרן דודו טופז את מצביעי הימין צ'חצ'חים, וכך העניק לבגין תחמושת בקרב הענקים נגד ה"שמאל הסוציאליסטי והדגלים האדומים שלו". מסרים דומים נשמעים גם בימים אלה, לצורכי אותה תעמולה בדיוק. ה־Establishment של פעם זה ה־Deep State של היום.
שש שנות השלטון הראשונות של בגין והימין היו קריטיות. הציבור הימני הבין שיש לו כתובת חדשה, שאליה הוא מתחבר בטבעיות גדולה יותר. מחדלי הקליטה והאפליה של הממסד בשנות החמישים והשישים התחברו עם הסנטימנט למסורת שהאוכלוסייה הזאת מצאה בליכוד ובימין הדתי. האלמנטים הללו קיימים עד היום ומכריעים את הבחירות פעם אחר פעם. מעבר לזה, אני טוען כי מלחמת יום הכיפורים גרמה לשבר אמון אקוטי בין בוחרי הימין ובין ראשי השמאל שביקשו את השלטון. רוב מצביעי הימין הם לא קיצוניים מלידה והם מוכנים לוויתורים עצומים ולפשרות מרחיקות לכת למען השלום, אבל התנאי שהוא שמנהיגי הימין יובילו את המהלך. אם השמאל יוזם וחותם על חלוקת הארץ זה מסתיים בטרגדיה, כפי שכבר למדנו על בשרנו.
קואליציית מיעוטים
מאז מלחמות ששת הימים, יום הכיפורים ומהפך 77', מעגלי הימין הפוליטי הלכו והתרחבו. כולם מצאו אלטרנטיבה לשלטון השמאל. הקשיחות הלאומית צירפה למעגל את הציונות הדתית החדשה והמתנחלת; החיבור למסורת הוסיף לימין את החרדים; המשקעים ההיסטוריים חיברו לימין הפוליטי את אנשי הפריפריה והשכונות; ההשקפה המדינית הביאה גם את העולים החדשים שהגיעו מרוסיה. שעת המבחן הגדולה של האוכלוסיות הללו הייתה מיד אחרי רצח רבין, והן עמדו בו.
בבחירות 1996, חצי שנה אחרי הרצח, הוביל נתניהו את קואליציית המיעוטים העצומה הזאת נגד כל הסיכויים וניצח בבחירות. תומכי הימין הזדעזעו מהרצח והתאבלו ברובם המכריע על לכתו של רבין, אבל סירבו לקבל את המורשת שהציע להם ואת ההסכמים שהגיע אליהם. הברית הלא כתובה הזאת, פריפריה־חרדים־דתיים־לאומיים־חרד"לים־עולים־חדשים, חזקה וקיימת עד היום, עם שינויים פה ושם שקשורים בסכסוכים אישיים בין ראשי הקבוצות, ולא בענייני שייכות והשקפות עולם.
רוב מצביעי הימין אינם קיצוניים ומוכנים לוויתורים למען השלום, בתנאי שמנהיגי הימין יובילו את המהלך. אם השמאל חותם על חלוקת הארץ זה מסתיים בטרגדיה
בכלל, המסר הימני הרבה יותר פשוט, קליט, מבחין בין טובים ורעים, ערבים ויהודים, לא רודף אחרי השלום ולא מוותר לאויב. זה הקו. בנימין נתניהו שכלל את המסרים הללו והוסיף לאויבים גם את השמאל, התקשורת, האקדמיה, הפרקליטות וערביי ישראל. המסר השמאלי הרבה יותר מורכב, מסובך, מחייב שיתוף פעולה עם יריבים, בעיקר פלסטינים, שלא עולה יפה בדרך כלל. כל טיל מעזה או פיגוע טרור רק מחבל במי שמטיף לדו־קיום.
גם הנחישות הימנית הרבה יותר מרשימה. המוטיב הדתי משחק תפקיד חזק ומגביר את הקנאות ואת העיקשות. מפעל ההתנחלות האדיר לא היה בא לעולם באופן כזה אלמלא הייתה עומדת מאחוריו המצווה האלוקית והלהט המשיחי. אילו השמאל היה מגלה את אותה מסירות נפש במלחמה על עקרונות השלום, הדמוקרטיה, השוויון והצדק הסוציאלי, ייתכן שהיינו היום במאזן יחסים שונה במדינה, פוליטי וחברתי. מאבקים כאלה של השמאל הצליחו פעמים אחדות בעבר, כמו בהפגנה נגד אירועי סברה ושתילה בתל־אביב, במהלך מלחמת לבנון הראשונה. אפילו ההפגנות הקשות נגד נתניהו והשחיתות הציבורית בימים אלה, שרוב משתתפיהן הגיעו מהשמאל, הולכות ודועכות. הן לא דומות למאבקים היעילים של החרדים, למשל, ברחוב ובכנסת.
המצב הזה לא ישתנה כנראה, כי גם הדמוגרפיה עובדת עם הימין. האוכלוסייה גדלה בערים חרדיות, בפריפריה, במושבים, בשכונות ובהתנחלויות בקצב אחר מאשר ביישובים תומכי שמאל. מפלגת העבודה שהחזיקה ב־56 מנדטים ב־1969 לא עוברת היום את אחוז החסימה. השמאל כמעט אינו קיים בשיח הציבורי, וכך גם הדיון האידאולוגי האמיתי הולך ונעלם. מלחמת הבחירות הקרובה תתנהל בעיקר בתוך מפלגות הימין והמרכז־ימין על דמותו והתנהלותו האישית והציבורית של ראש הממשלה, ולא על סוגיות מדיניות וחברתיות הרות גורל, שפעם עוד חתכו את הליבה הישראלית.
לטורים וכתבות נוספות בגיליון "הימין עכשיו" לחצו כאן
