היילו לא ביקש באמת להרוג את המתעלל, אלא את ההתעללות

אומרים עליו, על יונתן היילו, שהוא היה סיפור שסופו ידוע מראש. אומרים עליו – על הבחור שהרג את מי שאנס אותו פעמיים, את הפושע שגם התעלל בו וסחט אותו לאורך שנים – שאסור להפוך אותו לקדוש. חוק זה חוק, ואי אפשר שכל אדם יעשה דין לעצמו. אומרים על הבחור הזה, שריצה עונש מאסר מקוצר ואז חזר לכלא בשל הפרת תנאי השחרור, שהוא כשל של המערכת. שלא זכה לשיקום ראוי, שלא טופל בזמן. אומרים עליו, על הצעיר בן ה־32 שהשבוע נמצא מת על חוף הים בנתניה, שהוא שם קץ לחייו. ואולי החיים שמו לו קץ.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התרת לעג על נשים היום, היא התרת לעג על עצמך מחר
– אשכנזי על השגרירות הצ'כית: "סימן לידידות אמיצה עם ישראל"
– דו"ח ביניים: אין הסבר להתרסקות מטוס "סנונית" בדרו

הסיפור של היילו נע בין שני צירים, כשבאחד זורם ייאוש ובאחר פועמת תקווה. הוא גדל בשכונת מצוקה נתנייתית, בן זקונים למשפחת עולים מאתיופיה שניכר בה שהייתה מלאת אהבה ודאגה אליו. הוא היה קורבן קל וזמין לאסיר משוחרר שהטיל את מוראו על השכונה וביצע בו את זממו – אבל היילו היה גם חזק דיו לשים לזה סוף באופן קשה ביותר ופסול. הוא הוציא מהמגרש את האיש הפוגע, אבל בשום אופן לא הצליח למחוק את הפגיעה. בניגוד למאות מקרים אחרים, הסיפור הכואב שלו הגיע לידיעת הציבור, והוא אפילו זכה לתמיכה רחבה ובעקבותיה לשינוי סעיף ההרשעה (הריגה במקום רצח) ולענישה מופחתת, כשגם נשיא המדינה מתגייס למענו. לא כל קורבן אונס מוצא אהדה כזו, רחוק מכך. אבל זה לא הספיק כדי להחזיר אותו למסלול.

הסיפור של היילו כואב במיוחד נוכח העובדה שמדובר בבחור בעל כוח רצון ופוטנציאל שיקומי משמעותי. בחור שידע לתאר את מצבו, את מצוקותיו, את אובדן הדרך שלו. הוא ידע גם לייחל לדבר הנכון, לבקש לעצמו עתיד אחר. היילו אמור היה להיות מאלה שמככבים בכתבות שער במגזינים, אחרי שטיפסו מהתחתית והצליחו להוציא מעצמם את המיטב; אלה שהולכים להרצות לנוער בסיכון ולאסירים בכלא שהחברה נואשה מהם; אלה שמקדישים את חייהם להיות זרקור למי שמצוי בשפל המוכר להם היטב; אלה שהשתקמו וכעת הם משתמשים בשפה שלמדו בשכונה כדי לחלץ משם את מי שהם יודעים לזהות כבעל פוטנציאל דומה; אלה שנחלצים למנוע את המשך הנזק, למנוע את הרצח הבא. אבל המקרה של היילו נגמר בצורה הפוכה לחלוטין. עשור שלם אחרי שהרג את האדם שהרס את חייו בהתמדה ובשיטתיות, הפך היילו מסיפור פוטנציאלי של שיקום מעורר השראה למספר סטטיסטי, עוד קורבן שנתפס בקורי עכביש, כשכל ניסיון להיחלץ מהם יוצר סבך נוסף שמוביל לבסוף לחנק.

עבודת הקודש של משקמי האסירים המשוחררים לא הספיקה להגיע אל היילו. המשפחה מתארת בחור שהתחנן שימצאו לו כבר מסגרת. שביקש בכל מאודו התחלה של חיים חדשים. אבל יום השחרור שלו מהכלא הפך מיום מלא תקווה – לראשיתה של אכזבה, לתחילת הסוף. במקום שבילים מסומנים לעתיד טוב יותר, חש היילו שהוא ניצב בפני עוד ועוד מחסומים. עבור מי שכבר מחזיק ניסיון עשיר בדרכים ללא מוצא, המחסומים האלה הוסרו מאוחר מדי.

מרשם חסר תועלת

מישהו כתב על פרשת היילו שהיא מעודדת רצח וכאוס. חברה בריאה הרי מצפה מאזרחיה לקחת אחריות על המעשים שלהם, לשלם את חובם כשסרחו, ולדאוג בעצמם לצאת מהמסלול המסוכן. אין מקום להנחת קורבן, ולמרות כל ההזדהות עם הכאב, אין העלמת עין. אלא שכאשר דרישה כזו עומדת לבדה, יש בה מן האכזריות השמורה לפריווילגים שעטופים בסביבה משפחתית וחברתית עשירה בכלי התמודדות. שיקום אסירים – כמו גם ליווי נוער בסיכון ונפגעים מיניים – איננו עידוד קורבנוּת, הוא הושטת יד לטובע שהתנאים הנוכחיים לא מאפשרים לו להיחלץ בכוחות עצמו. השלכת האחריות עליו לבדו דומה למתן מרשם כשלמטופל אין כסף לרכוש את הכדורים וגם לא כרטיס חבר בקופת חולים. אתה יכול לקרוא בדף את שם התרופה שתסייע לך להחלים, אבל אין לך כלים לבלוע בפועל את המזור שיציל את חייך, שיביא להתחדשות התאים.

מישהו כתב על היילו כי הוא מימש את הפנטזיה הכמוסה של כל נפגע מינית – לחסל את הפוגע. זו אמת כואבת, אמת חדה, אבל כזו שרואה רק את השכבה הגלויה לעין ומתעלמת מהתמונה המלאה. הריגתו של ירון איילין, שהורשע בעבירות אלימות ומין עוד לפני שהכיר את היילו, לא הייתה מעשה נקמה במובן הפשוט שלה. היילו לא ביקש באמת להרוג את המתעלל, אלא את ההתעללות. בעומק הפרשה הזו שאין בה צודקים ואין בה מנצחים, נמצא כאב שאין לו סוף, ואין דרך אחת נכונה לסיים אותו באמת.

התעללות מינית היא לא מחלה איומה שהחלמת ממנה ואתה יכול להשאיר מאחור, לא באמת. היא ממשיכה להתעורר תכופות, לדקור במקום הכי פנימי של קורבן אונס. תסתכלו עליהם, על אלה בסביבתכם שאתם יודעים שקרה להם, שסיפרו פעם איזה משהו. תסתכלו על היונתן היילו שאתם בטוחים שניצח את הפגיעה. שאולי אפילו כבר התחתן והביא ילדים לעולם. שמזמן שם מאחור את מה שנדמה לכם שאפשר להשאיר שם. תקשיבו לנשים, תקשיבו לגברים. תקשיבו באמת. לכל השותפים לכאורה לפנטזיית הרצח, לשאיפה להעלים מהעולם את מי שפגע בהם אנושות. לא, הם לא באמת רוצים לחסל את הפוגע. הם רוצים לחסל את הפגיעה. מי שמכיר אותם, מי שעבד איתם או ליווה אותם, יודע היטב. בעומק הבדידות שלהם, בסוף הם הכי הכי רוצים לחסל את עצמם.

יונתן היילו לא הצליח להסיט את דהירת חייו מהמסילה שבה הניח אותו עבריין המין שפגע בו. אבל הסיפור שלו יכול אולי לעורר אחרים, אותנו, לזכור שגם המודעים ביותר, המשתדלים ביותר, לא סיימו את השיקום שלהם כשהמערכת הושיטה להם יד, אלא רק כששתי הרגליים שלהם נעמדות יציבות על הקרקע.

לתגובות: orlygogo@gmail.com