ידוע שהסימן הראשון לבואו של הסתיו הוא הנחליאלי, או חצבים פורחים ובשמיים ציפורים אינספור כמאמר התיסלם. ידוע שאם אתה יושב על הספה בבית בתחתונים ואוכל קערה של שומן טראנס ופתאום מאבד תחושה ביד שמאל, מקבל שיתוק בצד אחד של הפנים ומתחיל לדבר מוזר, אתה בדרך לשבץ. ידוע גם שהסימן המוקדם המובהק ביותר לבואה של מערכת בחירות הוא כמיהה בלתי מוסברת של כותבי טורים לפלאפל. ואם לדייק, לכמה שיותר פלאפלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שעת עקיצה: זה טור על יתושים
– בקרוב בישראל? בארה"ב ממליצים לקצר את הבידוד לשבעה ימים
– מתקפת הסייבר על "שירביט": אין חשש למניע ביטחוני
אם לשפוט על פי זה, אנחנו לגמרי בדרך לבחירות, כי השבוע התחילה במחוזותינו האייזנקוטיאדה. הפרשן הבכיר של חדשות 13 רביב דרוקר פתח בה השבוע, וביושבו כסדרן תחנת המוניות של מנהיגי המרכז־שמאל פרסם טור בהארץ שקורא לרון חולדאי ועופר שלח, שני מנהיגי המחנה בפוטנציה (או באימפוטנציה), לפנות את שאיפותיהם ולהתייצב מאחורי הפלאפל החם הנוכחי, גדי אייזנקוט.
אבל אתם מדברים כאן עם עפולאי מלידה: עם כל הכבוד לדרוקר, אם יש משהו שאני מבין בו זה פלאפל. בעפולה של ילדותי היו לא מעט סיבות לגאווה קולינרית. דוכן הנקניקיות המוכר "שינאווה" האכיל אותנו גם בשלוש בבוקר כשהיינו חוזרים מאיזה מועדון או קטטה; "פיצה רימיני" המפוארת לימדה את כל ילידי העמק שפיצה זה נחמד אבל פיצה עם קטשופ זה אלוהי; היו "גרעיני עפולה" המפורסמים, שגרמו לכך שכל אחד שנפגוש בחיינו יספר לנו את אותה בדיחה שחוקה. אבל המרכז הקולינרי של העיר היה, ללא ספק, שדרת הפלאפל.
שאנז עליזה
אני אומר שדרה ואתם מדמיינים את שאנז אליזה, אבל בואו נאמר שמבחינה ארכיטקטונית תדמיינו יותר שאנז עליזה. מדובר בשתי פלאפליות, וביניהן תמיד הפרידה חנות מזון שאני לא זוכר מה מכרו בה כי אף פעם לא קניתי שם משהו.
מצד ימין ניצב בגאון "פלאפל הנשיא", שאמנם היה לו פלאפל מדהים, וסלטים פצצה, אבל גולת הכותרת שלו הייתה תמיד מופע הקפצת הכדורים. היית מזמין מנה, משלם שבעה שקלים בערך (איזה ימים, יא אללה) ופתאום מהפלאפליה בעפולה היית עובר לסוג של קרקס מדרנו. המוכר היה שולף את המלקחיים ומתחיל להקפיץ את הכדורים לגבהים שונים, בזה אחר זה, שלושה ברצף, אחד מאחורי הגב, שניים עם הכתף. אמרו שרוב הטעם של הכדור מגיע מהנגיעה הקטנה שהכדור נותן בתקרה לפני שהוא נוחת לך בפיתה. אם אני זוכר נכון, אפילו הראשון בבידור דודו טופז הזמין פעם את המקפיץ מפלאפל הנשיא לאחת התוכניות שלו.
משמאל ניצב היריב, "פלאפל גולני". סימן ההיכר של הגולני היה תמיד הר ענק של סלט ירקות בכניסה. ביום טוב אפשר לראות אותו גם מעפולה עלית או מהחלל. פלוגה של חיילים תמיד עמדה בתור. אני מוכן להישבע שגם אם יהיה שלום, ומהשמיים יצאו משה רבנו, מוחמד וישו ויגידו לכולנו שהם השלימו למעלה ואין מה לריב, ויפרקו את כל צבאות העולם, וכולנו נחיה בשיר של ג'ון לנון, פלוגה של חיילים עדיין תעמוד בכל יום בתור לפלאפל גולני.
זו הייתה יריבות אמיתית שפילגה חבורות. היינו מגיעים שישה חברים לשדרה, ומתפצלים: אלה של הנשיא לנשיא, אלה של גולני לגולני, ואחר כך יושבים על ספסל ניטרלי לאכול ומתווכחים מי בחר נכון בצעקות שמעיפות רסיסי טחינה זעירים לכל עבר. אני עוד זוכר איך אבא היה מגיע לפעמים להפסקת צהריים מהבנק, ועוד מהמעלית יכולת להריח את השקית שהוא הביא מהשדרה. הוא חינך אותי לאהוב את הפלאפל שלו כמו שחינך אותי לאהוד את הקבוצה שלו. בכל פעם שהייתי נכנע ליצר הסקרנות וקונה מהפלאפלייה השנייה, הייתי חש בו מביט בי בעצב, ומסיים את המנה עם טעם של אשמה וכרוב חמוץ.
מכל רחבי הארץ הגיעו אנשים לשדרת הפלאפל. אלפי חיילים צעדו על קיבתם המלאה במיטב כדורי בירת העמק. שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, ערסים ופריקים – כולם התקבצו שם והרגישו שווים. כי בפלאפל כולם שווים. חוץ ממי שהצליח לקחת את הבקבוק הגדול של הטחינה לשולחן שלו. הוא שווה יותר.
מאז עזבתי את העמק ועברתי למרכז, ולא משנה לאן תשלחו אותי הפלאפל כאן הרבה פחות טוב. ובטח שאף אחד כבר לא מקפיץ כדורים לתקרה או מצמיח הררי סלט. על תור של חיילים אין מה לדבר. רק אני שמתי לב שכבר לא רואים כמעט חיילים ברחוב?
חייל ברחוב
ברשותכם אחזור מפלאפליות ילדותי בקישור לא מאולץ בכלל לפלאפל החם הנוכחי: איזנקוט. יש סיבה שהשמאל מייחל בשנים האחרונות לעוד ועוד פלאפלים שינהיגו אותו. הוא מצפה מהגנרל לעשות את מה שהצליחו לעשות פלאפל הנשיא ופלאפל גולני בעפולה הקטנה במשך שנים: למשוך אנשים שלא היו מתקרבים לאזור בשום דרך אחרת, אנשים שבסך הכול מחפשים משהו חם ועממי להתחבר אליו.
ליאור בן־עמי, צייצן טוויטר מבריק, הכין לקט של כותרות טורים מעיתון הארץ של השנים האחרונות, ובכולם מככב הפלאפל התורן. הנה כמה כותרות: "בכל זאת אהוד ברק", "רק אשכנזי יכול", "למה נתניהו מפחד מדיסקין", "ראש הממשלה גדי איזנקוט". אפילו מופז הורץ שם באיזשהו שלב כמועמד להנהגת המחנה. אם נתעלם לרגע מהאירוניה – המחנה שמציב בראש מטרותיו המדיניות את סיום "הכיבוש" מייחל בכל מערכת בחירות לאחד ממנהלי "הכיבוש" שינהיג אותו – אולי שווה מדי פעם לעצור, ולהבין שפלאפל זה טעים, אבל לא יזיק מדי פעם גם לבדוק מה יש בפיתה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
