המושגים "ימין" ו"שמאל" איבדו הרבה מכוח ההסבר שלהם, מאז שקו השבר הקובע בפוליטיקה המערבית הוא, במידה גוברת, זה המפריד בין חסידי האוריינטציה הגלובלית ובין פטריוטים, חסידי מדינות הלאום. כך זה גם אצלנו בישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תג המחיר של הליכוד למהלך פיזור הכנסת
– הכדור בידיים שלו: יובל שניידרמן הולך בדרכי אביו בהפועל ירושלים
– דעה: אופטימיות במשרד האוצר: צמיחה כלכלית עם הגעת חיסונים
מדובר בשתי אוריינטציות אידיאולוגיות, לאו דווקא באידיאולוגיות סדורות. הפטריוטים מאמינים במדינות לאום, ורואים את הסדר העולמי כמבוסס על מדינות כאלה, שכל אחת מהן שומרת על עצמאותה ומנהלת את ענייניה במידה רבה על פי דרכה. בעלי השקפה זו נוטים לראות בלאומיות משענת הכרחית של החירות. בליבה של השקפה זו ניצבות האזרחות וההגדרה העצמית. היא מבוססת על ההכרה בכך שכדי שאדם יוכל להיות עצמו, אם אפשר להתבטא כך, כדי שיהיה לו נוח יחסית בעורו, דרוש לו מרחב ציבורי שמשקף את תרבותו ומתנהל בשפתו, ושבתוכו הוא לוקח חלק פעיל. זה היה כוחו של הרעיון הציוני, למשל, במקרה של העם היהודי. מתוך שלל הפתרונות שהוצעו ל"שאלה היהודית", הציונות היא שהציעה ליהודים אזרחות במדינת לאום דמוקרטית משלהם, פתרון שיאפשר להם להיות יהודים לא רק באוהלם אלא גם בצאתם.
הגלובליסטים רואים בלאומיות סכנה גם כלפי פנים, ביחס למיעוטים בתוך המדינות, וגם כלפי חוץ, ביחס למדינות אחרות. בעלי תפיסה זו נוטים להדגיש את תפקיד הלאומיות בהצתת סכסוכים בינלאומיים ומלחמות. הבעיה, לשיטתם, היא שלאומיות, כמו שבטיות, נוטה להדגיש שלא לצורך את המבדיל בין בני אדם על חשבון המשותף לכולם. בעלי השקפות כאלה מייחסים חשיבות רבה יותר לחוק הבינלאומי, לאמנות בינלאומיות, ונוטים לתמוך במסגרות על־לאומיות – אזוריות או אפילו עולמיות.
באופק הרחוק קורץ להם חזון של אנושות מאוחדת ב"כפר גלובלי", שהוא בה בעת אינטימי ואוניברסלי, ושבו הבדלים אינם מקימים מחיצות אלא מאפשרים "גיוון". בכפר הזה, העושר התרבותי של האנושות יהיה שייך לכולנו. כל אחד יוכל לטעום מכל המטבחים ולהאזין לכל סוגי המוזיקה, וכל אחד יוכל לבחור לעצמו מקום כראות עיניו: מיער טרופי ועד ערבות שלג, מחול מדבר ועד חוף ים, מכרך סואן עד כפר נידח. זה יהיה עולם פתוח של חילופין שאין בו גבולות. תפיסה זו אינה מבוססת על הגדרה עצמית פוליטית, ותופסת את הזהות כתופעה תת־לאומית (ולפעמים חוצת־לאומים) המתקיימת בספרה האזרחית. במוקד השקפת העולם הזו נמצאות זכויות האדם האוניברסליות, לא זכויות האזרח הפרטיקולריות.
האם אי־אפשר לומר, אם כן, שהפטריוטים הם "ימין" והגלובליסטים "שמאל"? זו לא טענה מבוטלת. לא רק שלשמאל הייתה קריירה גלובליסטית ארוכה ומפוארת מאז האינטרנציונל הראשון, לימין השמרני יש נטייה מובהקת לקדש את המסורת הלאומית. אבל זיהוי כזה עשוי להחמיץ חלקים חשובים בתמונה. בין המתנגדים למגמות העל־לאומיות באירופה יש אנשי שמאל מובהקים, שרואים באיחוד האירופי ביטוי לאינטרסים של בעלי ההון. התמיכה בברקזיט בבריטניה, מגמה לאומית מובהקת, חצתה הן את המפלגה השמרנית והן את הלייבור. בין מתנגדיו הנחרצים ביותר של דונלד טראמפ יש אגף גלובליסטי של המפלגה הרפובליקנית הדוגל בסחר עולמי חופשי – נושא שהיה בקונצנזוס בין שתי המפלגות עד שטראמפ הופיע בזירה. יתרה מזו, האידיאולוגיה של טראמפ, "הלאומיות הכלכלית", אינה בדיוק ימנית. היא מתנגדת לשוק העולמי החופשי ואיננה מהססת לעשות שימוש במכסים כדי לגונן על משרות ייצור מקומיות מפני תחרות מעבר לים.
ואולי חשוב עוד יותר, חזון הכפר הגלובלי בגלגולו העכשווי לא נולד מתוך השקפת עולם סוציאליסטית. הוא התבסס על תפיסה ניאו־ליברלית ונולד ברגע היסטורי שבו מפלגות שמאליות קיבלו כמה מהנחות היסוד של הימין. הרקע היה ההצלחה הכלכלית של הימין בראשות רונלד רייגן בארה"ב ומרגרט תאצ'ר בבריטניה. השמאל למד לקח, הגמיש את עמדותיו והתעדכן. ביל קלינטון לקח את המפלגה הדמוקרטית ימינה, לכיוון המרכז, וכך עשו גם טוני בלייר בבריטניה וגרהרד שרדר בגרמניה. בלייר קרא לזה "הדרך השלישית". זה היה ניסיון מוצלח למדי לשלב את יתרונות השוק החופשי בייצור העושר, עם רשת ביטחון סבירה של מדיניות רווחה.
מאחר שהמלחמה הקרה אך זה הסתיימה, והאלטרנטיבה הקומוניסטית ירדה מן הבמה, היה מפתה לחשוב על הניאו־ליברליזם הקלינטוניאני כמבשר של "קץ ההיסטוריה". הנה נמצא שביל הזהב, הנוסחה האופטימלית המשלבת חירות, צמיחה ודאגה סבירה לחלשים. החזון אולי אינו דרמטי – זו לא הגאולה הדתית, או האוטופיה הסוציאליסטית – אבל גם לא דרושים לו דם או אש כדי להתגשם. הוא לא מפואר וגם לא עמוק, הוא לא מסעיר ולא מציע תשובה לשאלות אקזיסטנציאליות, אבל הוא פרקטי, נוח וסימפטי. בתוך האופק הבורגני־ליברלי הוא מציע הגשמה עצמית בתחום הפרטי, וספרה ציבורית הזקוקה בעיקר לתפעול שוטף, בלא סערות אידיאולוגיות. אם הצלחתו של הסידור הזה אינה מוטלת בספק, וכל המדינות עתידות להגיע אל אותו יעד, פירוש הדבר שקודם הסכסוכים, ואחר כך הגבולות, ייעשו מיותרים, והדרך תהיה פתוחה אל "כפר גלובלי" ליברלי ופורח.
אבן הבוחן של ההגירה
אבל אז הסתבר שההיסטוריה עוד לא אמרה את המילה האחרונה. התברר שהחזון הזה הרמוני פחות מכפי שנדמה, ויש בו לא מעט קשיים. אחד מהם הוא שבשוק גלובלי חופשי משרות נודדות ממפעלים בארצות העשירות למפעלים בארצות העניות (ולפעמים גם לעובדי כפייה במדינות טוטליטריות). מגזרים שלמים של התעשייה במערב ספגו מכות קשות. עוד התברר שלא רק משרות נודדות; גם עובדים, בעיקר בענפי השירותים, נודדים – בכיוון ההפוך. והגירה לא מבוקרת יוצרת בעיות משלה, כלכליות וחברתיות כאחד. בין השאר התברר שאי־הסכמה על ערכים יסודיים יוצרת חיכוכים שאהבת הגיוון לבדה לא מצליחה לגשר עליהם. רוב מדינות המערב חוות גרסה כזו או אחרת של בעיית המסתננים המוכרת לנו מישראל. וגם אצלנו, כמו בכל מקום במערב, מדיניות הגירה היא אבן בוחן מרכזית למאבק בין הגלובליסטים לפטריוטים. כך בארה"ב, במחלוקת בין טראמפ ובין המפלגה הדמוקרטית, וכך גם באירופה, שם פתיחת הגבולות בפני הגירה המונית מהמזרח התיכון בשנת 2015 זעזעה את הנחות היסוד של האיחוד.
עוד התברר שההנחות לגבי הברכות הפוליטיות שיביא עימו השוק החופשי היו אופטימיות מדי. סין הדגימה זאת באופן מצמרר. ראשית, ליברליזציה כלכלית לא בהכרח מביאה בכנפיה את החירות הפוליטית כפי שהיה נהוג להניח במערב. המפלגה הקומוניסטית הסינית מצאה שיטה היברידית שבה חירות כלכלית יחסית מתקיימת בצד דיכוי פוליטי גובר, מועצם על ידי טכנולוגיות חדשות של פיקוח ומעקב.
שנית, גם במישור הבינלאומי התברר שהשוק העולמי החופשי לא בהכרח משכין שלום או גורם למדינות לאמץ גישה פרגמטית ו"אזרחות טובה" בקהילה הגלובלית. אותה סין היטיבה לנצל את הפתיחות הזאת כדי לקדם את שאיפות ההגמוניה שלה; היא ניצלה את העולם הפתוח כדי לגנוב טכנולוגיות בלי כל עקבות, ליצור מלכודות חוב, להשתלט על חוליות מפתח בתעשיות קריטיות כגון תרופות, לנצל מוסדות בינלאומיים כדי לקדם את סדר היום שלה, ולשלוח זרועות ניאו־קולוניאליות לארצות מתפתחות. פרויקט התשתיות הענק שלה, המכונה "חגורה ודרך", כולל הקמת תשתיות בקנה מידה גלובלי, שחלקן נשארות בבעלות סינית – באותו מובן שתעלת סואץ הייתה בבעלות האימפריה הבריטית – כאשר מדינות חלשות אינן עומדות בתשלום החוב על פרויקטים המוקמים בתחומן.
עוד התברר שהתכווצות העולם והתגברות התנועה מביאה לא רק גלובליזציה של הברכות אלא גם גלובליזציה של הצרות, כפי שהדגים נגיף הקורונה. זו הייתה עוד תזכורת לכך שהעולם הפתוח לא מציע שום מעצור אפקטיבי בפני בריונות של מעצמות. סין מיהרה לעצור את התפשטות הנגיף בתחומה, אבל אפשרה לטיסות בינלאומיות ממוקד המגפה בעיר ווהאן להפיץ את הנגיף לשאר העולם. באותה הזדמנות ראינו גם מה המחיר של "השתלבותה" של סין הקומוניסטית במוסדות בינלאומיים, כמו ארגון הבריאות העולמי, שהפך לשותף פעיל בהונאה הסינית לגבי סכנת ההדבקה בקורונה מאדם לאדם. בראש הארגון עומד תאודרוס אדהנום גברה־יסוס, שר לשעבר בממשלת אתיופיה, מדינה ששקועה בחובות גדולים לסין. גברה־יסוס לא העז להמרות את פיו של שי ג'ינפינג, ומאחר שענקיות האינטרנט מצויות בקשרי עסקים אינטימיים עם סין, מידע על הזדון הסיני הוגבל ברשתות החברתיות.
האידיאולוגיה האופיינית לאליטה הניידת היא לא רק פוסט־לאומית, אלא גם אנטי־דמוקרטית. לא רק התעלות מעל מדינות הלאום, אלא גם העברת הכוח הפוליטי מידי ההמונים לידיה שלה, באמצעות החלפה של מנגנוני הייצוג הדמוקרטיים
כנגד הבעיות שהולידה הגלובליזציה, קמו כוחות פוליטיים להגנת מדינות הלאום. לא כולם באו מימין. אבל נוכחות הימין הייתה מספיק בולטת ביניהן כדי להעלות באוב חרדות ששנות השלושים של המאה העשרים חקקו בתודעה המערבית בעוצמה רבה. החרדה מפני הלאומנות דחפה את השמאל לברית עם הגלובליזם הניאו־ליברלי, ויצרה את האמלגם המוזר של חסידי השוק העולמי החופשי עם חסידי הכלכלה המנוהלת, כאילו שהכפר הגלובלי הקפיטליסטי והאינטרנציונל הסוציאליסטי חד הם. רוח הרפאים של הפשיזם, שנדמתה לרבים כאילו קמה לתחייה, הולידה את האשליה שאם שני הצדדים יסכימו על תוכנית להפחתת גזי חממה – פרויקט על־לאומי בתחום איכות הסביבה – ייעלמו המחלוקות העקרוניות בין חסידי השוק החופשי ובין מתנגדיו. או אם יסכימו על ה"גיוון" בתור ערך חברתי, הדבר יישב את האינדיבידואליזם הליברלי של הפמיניזם המערבי עם המרקסיזם של Black Lives Matter, או את זכויות הלהט"בים עם חוקי השריעה הנהוגים בקרב חלק מקהילות המהגרים.
אבל האמת היא ששני המחנות – פטריוטים מזה וגלובליסטים מזה – הם תערובת של ימין ושמאל. האם התמיכה של גלובליסטים רבים בהגירה בלתי־מבוקרת היא אג'נדה שמאלית? לא בטוח. קל יותר להגן עליה במסגרת תפיסה אינדיבידואליסטית וליברלית של זכויות אדם, מאשר במסגרת תפיסה סוציאליסטית שמבקשת לגונן על העבודה המאורגנת. הגירה כזאת היא אינטרס של בעלי ההון יותר משהיא אינטרס של העובדים, כפי שברני סנדרס הבין היטב (עד שלחצו של האגף הרדיקלי החדש של המפלגה הדמוקרטית הכריח אותו לשנות את עמדתו). האם מלחמת המכסים של טראמפ היא ימנית? כנראה שלא. היא פוגעת בתעשיינים התרים אחרי עבודה זולה, ומגינה על עובדים אמריקנים מפני בריחת משרות. מצד שני, טראמפ חתך בחדות ברגולציה וערך רפורמה רייגניסטית דרמטית בתחום המיסים. ומה באשר לאיחוד האירופי? האם אנחנו צריכים לשפוט אותו לפי התעצמות הבירוקרטיה, או לפי השקפתם הליברלית של רבים מהבירוקרטים?
ואם זה לא מספיק, בישראל יש סיבוכים נוספים עם הסיווג לימין ושמאל, מפני שהמושגים האלה מזוהים אצלנו עם ניציות ויוניות מדינית. כך יוצא שמגמות פוסט־לאומיות דומיננטיות בעיקר במחנה השלום, שבעצמו הוא קואליציה של ימין ליברלי ושמאל סוציאליסטי – האחד חושד בלאומיות בשם חירות הפרט, והשני בשם הסולידריות המעמדית החוצה את גבולות הזהות הלאומית.
בקצה של מה שאנחנו מכנים שמאל, באגף הפוסט־ציוני של מחנה השלום, יש התובעים את פירוק מדינת הלאום של העם היהודי בשם הפיקציה הליברלית של מדינה אזרחית טהורה, ויש התובעים את פירוקה בשם הלאומנות הפלסטינית, או בשם הקומוניזם, או בשם שילוב של כל אלה.
את מתקפתו על הלאומיות היהודית משעין בית המשפט העליון על שני חוקי יסוד שיזם האגף הליברלי בימין – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד חופש העיסוק – אבל מגמה זו של בית המשפט נתמכת בידי מצביעי המשותפת בכלל וחד"ש בפרט. כך שגם אצלנו אי־אפשר לומר על החלוקה בין אוהדיה למתנגדיה של מדינת הלאום שהיא חופפת את הקטגוריות של ימין ושמאל. כדי להסביר את המחלוקת הזאת צריך להגדיר אותה על פי היחס למדינת הלאום, ומכאן נחיצותן של הקטגוריות "גלובליסטים" ו"פטריוטים".
חומה מול השיטפון
החלוקה לניידים ונייחים, שספרי אינו הראשון להציע כמותה, אינה הבחנה אידיאולוגית. היא הבחנה סוציולוגית, ובמובן חשוב גם מעמדית. הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. רבים מהם יכולים להעתיק את חייהם ומקום עבודתם כמעט לכל מקום שבו אפשר לחבר את המחשב הנייד לאינטרנט. הנייחים לעומת זאת הם תבנית נוף מולדתם, אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה, ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים.
ועם זאת, אין להניח חפיפה בין החלוקה האידיאולוגית לחלוקה הסוציולוגית. גם מפלגות בעלות אוריינטציה גלובליסטית וגם מפלגות בעלות אוריינטציה לאומית הן קואליציות של אינטרסים רבים, ולכן אי־אפשר להניח שניידות או נייחות היא השיקול הבלעדי הקובע את דפוסי ההצבעה. יש "נייחים סוציולוגיים" (במיוחד, אבל לא רק, מקרב מיעוטים) שתומכים בעמדה פוסט־לאומית ומוצאים את עצמם מצביעים לאותה מפלגה יחד עם רבים מן הניידים. ויש "ניידים סוציולוגיים" שתומכים, כמו כותב שורות אלה, בעמדה הלאומית ובמפלגות לאומיות.
אבל למרות כל אלה, יש קשר בין ניידות ונייחות סוציולוגית ובין בחירה בין פטריוטיות לגלובליזם. הקשר הזה עומד, כמדומה, בחלל האוויר, עולה מתוך השיח הפוליטי, נמצא ברקע המחלוקות של התקופה. מפני שלכולם ברור שהגל הפופוליסטי שואב את כוחו בעיקר משכבות עממיות החשות שגבולות מדינת הלאום, יציבותה וריבונותה, הם החומה המגינה עליהן מפני שיטפון גלובלי מאחיד, שימחק לא רק את ייחודן אלא יפגע גם במרקם חייהן ובפרנסתן. ברור גם מדוע אליטה בעלת כושר ניידות ואמצעים כלכליים רואה יותר אפשרויות ופחות איום בעולם ללא גבולות. אפשר לדבר, אם כן, בקירוב סביר גם על השקפות אופייניות לניידים ולנייחים, כלומר על ההקרנה האידיאולוגית של הממד הסוציולוגי – גלובליזם ופטריוטיות.
אבל מעל הכול, חשוב לזכור שהאידיאולוגיה האופיינית לאליטה הניידת היא לא רק פוסט־לאומית, אלא גם אנטי־דמוקרטית. המכנה המשותף הרחב ביותר לכל תוכניותיה הפוליטיות אינו רק התעלות מעל מדינות הלאום, אלא גם העברת הכוח הפוליטי מידי ההמונים לידיה שלה, באמצעות עקיפה, החלשה והחלפה של מנגנוני הייצוג הדמוקרטיים. לפיכך יש טעם לאפיין את השבר הזה לא רק על פי יחסו ללאומיות אלא גם על פי יחסו לדמוקרטיה. כאן דווקא יש חפיפה ברורה: יריבי מדינות הלאום המערביות מתנגדים להן, כפי שנראה, לא רק בגלל לאומיותן אלא גם בגלל ריבונות אזרחיהן, כלומר בגלל הדמוקרטיה. ההתקפה על הדמוקרטיה היא למעשה מוקד ההשקפה הגלובליסטית.
את עמדת הניידים אפשר אפוא לכנות "ליברליזם אנטי־דמוקרטי". הטיעון שעליה נשענת עמדתם הוא בערך כזה: מאחר שההמונים הם "לאומנים", "פרוטו־פשיסטיים" ואפילו "גזענים", יש לבסס את כוחם של המוסדות הליברליים, כמו בתי משפט, מעל המוסדות הנבחרים, באופן שיבודד אותם מהשפעתו המזיקה של ההמון. כלומר יש לשמור שכוחם, ההולך וגובר, יהיה בידיה של האליטה הרואה עצמה כנאורה. בסופו של חשבון, אם כן, יותר משיש כאן מאבק בין ימין לשמאל יש כאן קרב בין חסידי הדמוקרטיה למתנגדיה.
לטורים וכתבות נוספות בגיליון "הימין עכשיו" לחצו כאן
מתוך ההקדמה לספרו החדש של ד"ר גדי טאוב, "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות הישראליות נגד הדמוקרטיה הישראלית", הרואה אור בימים אלה בהוצאת סלע מאיר
