בשנת 1968 חטיבת הנח"ל הפיקה סרטון תדמית על מנת לעודד גיוס לחטיבה. יאיר רוזנבלום שהיה המנהל האומנותי האגדי של להקת הנח"ל – הלהקה הצבאית הנחשבת ביותר בזמנו – התבקש להלחין את הפסקול. הפזמונאי אבי קורן שראה את הסרט בשלב העריכה ושמע נגינת חליל מיוחדת וקסומה אמר לרוזנבלום שהסרט לא משהו אבל חייבים לכתוב מילים למנגינה היפה הזו. רוזנבלום אמר "לא ולא! זו מנגינה קלאסית רצינית ואני לא מוכן שהיא תהפוך לסתם פזמון קליל!" וכשרוזנבלום אומר משהו אי אפשר להתווכח איתו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אני אוהב אותך לאה: על אבל, ונחמה בצידו
– "לא באתי לכפר הרואה להקים ישיבה אחת"
– לראות את האדם שמעבר למוגבלות
כמה חודשים מאוחר יותר התכנסו מפקדי להקת הנח"ל לדיון חירום. המופע האחרון של הלהקה לא היה טוב בכלל, הקהל התאכזב ולא נהנה והוחלט לבטל אותו אחרי פעמיים בלבד. הלהקה צריכה לאסוף חומרים למופע חדש ובמהירות האפשרית. גם אבי קורן נכח בפגישה ובלי להתבלבל הוציא מכיסו פתק והקריא בפני כולם מילים של שיר. רוזנבלום התלהב ושאל אותו איזו מנגינה לדעתו צריך להלחין בשביל השיר. קורן אמר: "כבר יש מנגינה! החליל מהסרט". בלחץ כל הנוכחים, הסכים רוזנבלום בלית ברירה שהלהקה תבצע את השיר עם לחן שלו, אבל התעקש שבתחילת השיר תהיה פתיחה ארוכה של מנגינת החליל לפני שהמילים יתחילו (פתיחות ארוכות לא היו דבר מקובל אז במוזיקה הישראלית).
"על המחנה נדלק ירח
על המאהל כוכב זורח
והזמן כמו גומי מתמרח
ליל שבת בלי טעם ובלי ריח
והשקט את הלב קורע.
איזו מן שלוה ולא עושים שום דבר
איזו מן שלוה ועוד שבוע עבר"
(מילים: אבי קורן, לחן: יאיר רוזנבלום)
המציאות שמתוארת בשיר "שלווה" הייתה זו של חיילי צה"ל בסוף שנות השישים. מדינת ישראל ניצחה במלחמת ששת הימים ונכנסה לאופוריה. השלווה שמתוארת בשיר היא השלווה ששררה בבסיסי צה"ל – החיילים לא בכוננות, אין מתיחות מבצעית ובאופן כללי הזמן המתמרח והשקט קורעים את הלב מרוב שעמום. לצערנו הרב השלווה הזו התפוצצה לנו בפנים כמה שנים מאוחר יותר עם פרוץ מלחמת יום כיפור. שירי הלהקות הצבאיות באמצע שנות השבעים כבר נשמעו אחרת לגמרי.
המדרש בבראשית רבה מספר לנו ש"יעקב אבינו ביקש לישב בשלוה". ובאמת אנחנו יודעים שאחת מתכונותיו הבולטות של יעקב אבינו היא הישיבה. כבר מהיכרותנו עימו נאמר לנו שהוא "יושב אוהלים". אבל תכונת הישיבה והקושי לנדוד מלווים אותו לאורך חייו. אחרי סיפור גניבת הברכות יעקב ברח לחרן מפני עשו רק כאשר קיבל ציווי מפורש מאימו ומאביו. בחרן הוא נשאר עוד שש שנים, נוסף ל-14 שנות העבדות, בהן עשה לביתו. אולי היה נשאר שם עוד אם לא היה מקבל ציווי מפורש מהשם לחזור אל ארץ מולדתו. בסוף הספר גם נקרא על הקושי של יעקב לרדת למצרים.
קשה להבין, אבל גם אחרי שיעקב כבר יצא מחרן, הוא התעכב רבות בטרם חזר אל אביו הקשיש בחברון – כנראה שישב שנים ארוכות בשכם. אבן עזרא בפירושו מסביר שאם מחשבים את הגילים של ילדי יעקב, מגיעים למסקנה ששכם התאהב בדינה כשהייתה רק ילדה בת שבע וששמעון ולוי היו בני 13-12 כשהרגו את תושבי שכם. סיפור זה הגיוני רק אם נוסיף לתולדות יעקב 6-5 שנים של שהייה בעיר. רמז לדבר קיים בכתוב כשבני שכם אומרים על משפחת יעקב: הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ.
הישיבה הממושכת אינה טובה לצדיקים. חז"ל, באותו מדרש בבראשית רבה, אומרים על יעקב: "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג". וכך קורה ליעקב פעם אחר פעם. הוא חושב לשבת בשלווה אצל לבן ונאלץ לברוח, הוא יושב בשלווה בארץ מגורי אביו ונוחתת עליו צרת יוסף. הוא יושב בשכם והצרה שבאה בעקבות ישיבה זו היא קשה ביותר.
ישיבה בשלווה אינה ייעודם של צדיקים. להישאר במקום מביא צרות. צריך להיות בתנועה מתמדת, לפעול, להתקדם ולהשפיע את האור המיוחד שלנו בכל מקום בעולם. זה נכון לגבי האבות, זה נכון לגבי דור מלחמת ששת הימים ונכון לגבי כל אחד מאיתנו.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
