העיתון "גלובס" מפרסם בכל שנה את רשימת העיתונאים המשפיעים בישראל. בשנת 2012 ביקשו ממני עורכי הדירוג לכתוב טור תגובה כעיתונאי ימני ודתי, לרשימת מאה העיתונאים המשפיעים של אותה שנה. הסיבה: בכל מאה השמות לא נמצא מקום ולו לעיתונאי דתי־לאומי אחד. הכותרת לטור שכתבתי אז הייתה "הולכים בין הכיפות", אבל שימו לב לכותרת המשנה שניתנה לה: "איפה קלמן? איפה אראל? ומה עם חגי או עמית? ברשימת מאה המשפיעים אין ולו כיפה סרוגה אחת, כלומר אין אפילו ימני מובהק אחד. סמולנים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "לא באתי לכפר הרואה להקים ישיבה אחת"
– מתעצבנים וצופים, נעלבים וחוזרים: הרגלי הצפייה של הימין הישראלי
– ליברמן: "נתניהו לא שייך לגוש הימין, אין לו קשר אליו"
בשבוע שעבר שוב פורסמה רשימת העיתונאים המשפיעים של "גלובס", הפעם לשנת 2020. שמונה שנים בלבד חלפו מאז אותה רשימה ומאז אותו טור שכתבתי, ובעשירייה הראשונה ישנם ארבעה עיתונאים דתיים ברמת הזדהות כזו או אחרת עם המגזר, ושמזוהים עם הימין. שלושה מהם הזכרתי כבר אז: עמית סגל במקום הראשון, קלמן ליבסקינד במקום השני ואראל סג"ל במקום החמישי. המספר הנוסף הוא ינון מגל ששובץ במקום השביעי.
האנשים שקובעים כמה דקות ידברו העיתונאים הימניים, איזו תוכנית הם יקבלו ומתי יורידו אותה – עדיין שייכים למילייה מסוים שכולנו יודעים לצטט את מרכיביו
זה מהפך מדהים. מאפס ממאה לפני שמונה שנים, לארבעה בעשירייה הראשונה כיום. הטבלה לא משקרת, וכל מי שצופה בתקשורת האלקטרונית או מאזין לה, מבין שהיא עוברת מהפכה חיובית. שיותר קולות נשמעים, שהגיוון גדל, שמשתיקים אותנו פחות. ועדיין, לא תמצאו הרבה נחת בימין מהתנהלות התקשורת האלקטרונית במדינה. מדוע? האם לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה? התשובה כמובן שלילית, והנה הסיבות.
הסיבה העיקרית שבגינה רשימת העיתונאים המשפיעים השתנתה דרמטית לא נובעת מאיזה חשבון נפש גדול שביצע עולם התקשורת הישראלי. אולי אפילו להפך. מדובר בתוצאה של לחץ ציבורי אדיר ובלתי פוסק שמגיע מלמטה – באמצעות הרשתות החברתיות. קצת כמו דונלד טראמפ, שבשלב מוקדם הבין כי אינו זקוק לתקשורת המיינסטרים כדי להעביר את מסריו לציבור, כך גם עיתונאי הימין הבינו שדרכם למשבצות שידור יוקרתיות בתקשורת תגיע דרך נוכחות מסיבית ואהדה גדולה ברשתות החברתיות, בעיקר בטוויטר, שהיא הרשת החברתית המשפיעה ביותר בעולם התקשורת והפוליטיקה. לכל אחד מהארבעה הללו יש רבבות עוקבים, לחלקם מאות אלפים, וכל ציוץ שלהם זוכה למאות ואלפי לייקים. תקשורת המיינסטרים, גם אם היא מאוד רוצה להתעלם מכך – והיא רוצה, יכולה לעשות זאת רק עד גבול מסוים. נכון שארבעתם, מי יותר ומי פחות, קרעו סוליות נעליים עיתונאיות עוד הרבה לפני פרוץ הטוויטר לחיינו. אבל רק הרשתות החברתיות והרוח החופשית שהביאו בכנפיהן, אפשרו להם להשתבץ ב־2020 גבוה כל כך ברשימה. הרי איש לא חושב, למשל, שליבסקינד היה ב־2010 תחקירן פחות מוצלח מהיום.
הסיבה השנייה היא שעם כל ההתקדמות והשינוי, אולפני הטלוויזיה והרדיו הם עדיין מאחזי שמאל מובהקים. עמית סגל יושב באולפן שישי כמעט תמיד כשמולו שלושה או ארבעה פרשני שמאל. ב"פגוש את העיתונות" מוצאת את עצמה ליטל שמש מערוץ 20 במיעוט מול ארבעה פרשני "רק לא ביבי", ואלה כמובן רק דוגמאות. אחרי המהפך הלא קטן שאירע, עדיין יש חוסר הלימה משווע בין ייצוגו של השמאל הישראלי בציבור ובקלפי לבין ייצוגו באולפנים. רק נותר להיזכר בצמרמורת מה היה כאן לפני עשר, חמש־עשרה ועשרים שנים.
הביצה עדיין אחידה
הסיבה השלישית פרוזאית ותישמע אולי מצחיקה, אבל יש בה אמת: התרגלנו לעמדת המקטרים, ואנחנו די מאוהבים בה. הסיבה הרביעית ובעיניי העיקרית, קשורה למתרחש מאחורי הקלעים של עולם התקשורת. העולם הסמוי מהעין, שהוא־הוא הקובע באמת מה יראו הצופים על המסך ומה ישמעו על גלי האתר. וכאן הימין מזהה בחושיו הטבעיים והבריאים שהמצב רחוק מלספק.
אפשר אפילו לומר שבמובן הזה התקשורת הישראלית תקועה בפוזיציית השמאל העמוק הישנה והרעה שלה, כמעט כמו שהייתה בשנות ה־80 וה־90. לא תמצאו (נסייג במילה כמעט, רק למקרה שיימצא מישהו שחמק מהעין) דתיים ודתיות, גם לא אנשי ימין, בעמדות ניהוליות בכירות בתקשורת האלקטרונית שנחשבת למדורת השבט, כמו מהדורות החדשות של הערוצים 12 ו־13 או ב"כאן". גם לא עורכי מהדורות, או מפיקים ומפיקות, או שלל התפקידים שיוצרים יחד את החדשות שאתם רואים ושומעים בסופו של דבר.
העיתונאים הכוכבים שממלאים את העשירייה הראשונה והשנייה והשלישית ברשימות המשפיעים למיניהן, הם רק קצה הקרחון. קצה קרחון הוא דבר חשוב – רואים אותו למרחוק, הוא זוהר באור השמש, משמש סמן בולט בשטח – אבל מתחתיו נמצא הדבר האמיתי. עולם התקשורת הישראלי מתהדר בכמה כוכבים ימנים ודתיים, שעשו את דרכם לצמרת בזכות כישרון ובסיוע הסיבות שפירטנו לעיל, אבל האנשים שקובעים כמה דקות הם ידברו, איזו תוכנית הם יקבלו ומתי יורידו אותה פתאום (ראו ביטול התוכנית של קלמן וסג"ל בתאגיד) – האנשים האלה עדיין שייכים למילייה מסוים שכולנו יודעים לצטט את מרכיביו מזמנים עברו, שמתברר שלא באמת עברו: חילונים, אשכנזים, תל־אביבים, וכמובן שמאלנים. דתי וימני שמגיע למשרדי "קשת" עדיין מרגיש חריג. זו עובדה שאי־אפשר להתווכח איתה. אותו דבר ב"רשת", וגם בערוץ 13.
תגידו, ובצדק, כך הדבר בכל העולם. ניו־יורק ולוס־אנג'לס הליברליות שולטות בתקשורת האמריקנית וקובעות למאות מיליוני אמריקנים שגרים הרחק משתיהן, מה לראות ועל מה לחשוב. הדבר נכון גם באירופה ובמקומות נוספים. איש לא מצפה מהתקשורת שתהיה ליברלית פחות מצרכניה. זה באמת אופייה, זה חלק מה־DNA שלה. אבל בישראל המצב קיצוני לרעה ברמה שלא יכולה לאפשר לימין לנוח על זרי הדפנה של ארבעה עיתונאים ברשימת עשרת המשפיעים. יש בתקשורת בישראל גם כיום עיוות חמור ומדאיג בין מה שמשתקף על המסך ונשמע בתחנות הרדיו (רובן, ב־103 למשל המצב הרבה יותר טוב, אבל מדובר בדוגמה יוצאת מן הכלל) לבין המציאות מחוץ לבועה הקטנה־אך־משפיעה הזאת.
מתי נדע שהמצב באמת מתחיל להשתנות באופן יסודי לכיוון הנכון? כשדתיים ודתיות, ימנים וימניות, יתחילו למלא את השורות בחדרי ההפקה, העריכה ועמדות הבימוי. כשבבניין "קשת" יהיה מניין באמצע היום. כשבערוץ 13 יצטרכו לחפש מחליף לעורך המהדורה כי יש לו הערב פגישת מחזור עם החבר'ה מההסדר. לא נשמע אמין? ב־2012 גם לא נשמע אמין שבעשירייה הראשונה של העיתונאים המשפיעים יהיו בתוך שמונה שנים בלבד ארבעה דתיים וימנים.
לטורים וכתבות נוספות בגיליון "הימין עכשיו" לחצו כאן
