עכשיו, כשאיום הבחירות התורן מאחורינו, אפשר לדבר על התירוץ התורן. תירוץ שהוא פצע פתוח בחברה שלנו, פצע אמיתי ועמוק: גיוס חרדים.
אני רוצה לדבר על השיח. הדיון בסוגיית גיוס החרדים צריך להתחיל בקביעה מוסרית: זה לא נכון, לא צודק, לא אנושי ולא ציוני שהחרדים לא מתגייסים לצבא באופן כה גורף וטוטלי. אחרי האמירה הזו, שצריכה להישמע שוב ושוב, אפשר לדבר על פרקטיקה, על תהליכים, על מה חכם ולא רק מה צודק, על איך משיגים את המטרה ולא רק מוציאים קיטור לריק. ההרגשה שלי היא שהשיח שלנו ממהר לפרקטיקה, לאיך, תוך ששוכחים את המה. אבל ה"מה" הוא חלק מהמכלול, וגם חלק מהפתרון. אנחנו חייבים לדבר גם על צדק ולא לבטל בהינף יד את מי שזועק על העוול, גם אם הוא עושה את זה מסיבות פוליטיות. אותם נציגי ציבור מבטאים תחושות עמוקות בציבוריות הישראלית, תחושות של עלבון וחוסר הוגנות.
ממשלות ישראל לדורותיהן יצרו פה פלונטר רציני, כשאפשרו לציבור שלם של גברים לא להתגייס ולא לעבוד (או לעבוד בשחור). יש נסיבות היסטוריות לפטור החרדי מגיוס, עוד מתקופת בן־גוריון. סיבות שהיו נטועות עמוק בטראומת השואה ומחיקת החיים היהודיים התוססים באירופה, והצורך האמיתי לשקם אותם. הפטור הגורף הועצם בתקופת מנחם בגין כראש הממשלה. אף אחד לא צפה אז, או לא רצה לצפות, את המלכודת שאליה הוא משליך הן את החברה החרדית והן את החברה הישראלית כולה. אלף חוקי גיוס עוקפי בג"ץ לא יעלימו את התסבוכת המוסרית והחברתית הזו, שמלווה אותנו שבעים שנה.
כאן אנחנו ניצבים כחברה. תחת כבלים עבים שהתחילו קצת להיפרם, אבל הדרך עוד ארוכה. וכאן, בתוך הסבך הזה, מלווים אותי המלאך הריאליסטי והמלאך האידאליסטי, מושכים כל אחד לכיוונו.
הצד הריאליסטי רואה את נתוני הגיוס שעולים. מבלי לצלול יותר מדי לסטטיסטיקה, יש תהליך, איטי אבל קיים, של השתלבות בשוק העבודה וגם בצבא. השר בנט הציג השבוע, בלב המשבר הקואליציוני, נתוני גיוס המצביעים על עלייה במספר החרדים המתגייסים – מ־300 לפני עשור לכ־3,000 כיום. פי עשרה. מעט מדי, לאט מדי, אבל עם כיוון ברור וחיובי. הצד האידאליסטי, לעומת זאת, מרים גבה. הוא רוצה פתרון מהיר יותר, הוא רוצה שוויון. הוא גם רואה שהמספרים עולים, אך גם יעדי הגיוס של הצבא עולים בהדרגה, והפער בין המספר בפועל ליעדי הצבא גדל. שנה אחר שנה, המדינה איננה עומדת ביעדי הגיוס שהיא עצמה הציבה.
הצד הריאליסטי רואה את בובות חיילי צה"ל תלויות בשכונות החרדיות. הוא רואה את הקומיקס המוטרף והמסית על ה"חרדקים", ואת החיילים שמותקפים או פושטים את מדיהם רגע לפני הכניסה לשכונת מגוריהם. הוא רואה ואומר לעצמו: זה קומץ, לא כולם כאלה. הצד האידאליסטי רואה את כל אלה, ולא מבין איך אנחנו שותקים. איך אנחנו, הציונים הערכיים הפטריוטים, שכל סרבן גיוס מקפיץ לנו את הפיוז – איך אנחנו רואים את כל זה ומדפדפים הלאה. איך נציגי הציבור החרדי לא זועקים בקול גדול על ההסתה הפנימית, ואיך אנחנו לא דורשים מהם בתקיפות לעשות זאת.
מה כבר ביקשו
הצד הריאליסטי רואה את הצבא מנהל מרדפי חתול ועכבר עם עריקי התייצבות – התייצבות בלשכת הגיוס בלבד – מהפלג הירושלמי הקיצוני. הוא רואה את האנרגיות וההפגנות ואומר: תניחו להם, די. זה לא שווה את המאמץ, את חסימות הכבישים המייגעות ואת האלימות הבלתי נסבלת. הצד האידאליסטי מסתכל ואומר: רגע, הרי הבחור שנעצר לא בדיוק למד תורה. אלא אם כן זה מה שעשה באילת, שבה נתפס. וגם אם למד תורה – הרי זה ההסדר המאוד נדיב שקיים: ללכת להצהיר בלשכת הגיוס, ולחזור לישיבה. האם גם זה יותר מדי לבקש? פלג קטן וקיצוני משבית פה את שגרת החיים על עקרונות מומצאים, ואנחנו, הרוב השפוי וההגיוני, אלה שצריכים להרים ידיים?
הצד הריאליסטי ראה אותם שם בקיץ 2014 ב'צוק איתן'. הם התפללו לשלום החיילים, אספו ציוד. במו עיניי ראיתי את ערימות הציוד ואת הממתקים שנאספו בכמה שכונות חרדיות בירושלים למען החיילים בחזית. זה הציף לי את הלב בשמחה, בלי ציניות. הצד הריאליסטי ראה אותם אוהבים, שמח בלבו על עוד שלב בתהליך ההתקרבות. הצד האידאליסטי אומר גם הוא, ממקום אוהב ולא שונא: אחים יקרים, זה לא מספיק. אתם צריכים להיות איתנו תחת האלונקה ממש. שוויון בנטל זה לא רק איסוף ציוד בעת מצוקה. צריכים אתכם גם מבחינה חברתית וגם מבחינה צה"לית ביטחונית, והאתגרים רק גדלים.
הצד הריאליסטי יודע שהצבא לא בדיוק מעוניין בגיוס חרדי המוני כרגע. אין לו איך להכיל את הכמות, את התנאים המיוחדים, את היחידות הנפרדות. הצד הריאליסטי רואה את התהליכים של שילוב נשים בצבא, ולא רוצה לקחת את השילוב (הראוי) צעד אחורה רק בגלל החרדים. הצד האידאליסטי מדבר על הוגנות בסיסית. הוא מחפש אותה. לא מעניינים אותו שיקולי המערכת, מעניין אותו צדק בסיסי. טובי בנינו ובנותינו מחויבים בגיוס בגיל 18, בעוד אחיהם חובשי הכיפה השחורה בוחרים במסלול אחר. יש להם אפשרות לבחור. הוא גם יודע שלא כולם יושבים כל היום ולומדים תורה. כדי לדעת זאת לא צריך סדרות טלוויזיה או מחקרים. את הנוער שנושר מהישיבות רואים בעיניים, פוגשים אותו בכיכר ציון ובברים במרכז העיר. לא כולם מסוגלים ולא כולם בנויים ללימוד תורה כל יום כל היום, ועדיין – לא מתגייסים.
אם נניח רגע לדרמה הפוליטית האחרונה וניגע בשיח הציבורי, מכאן הוא צריך לצאת. מהמתח שבין פרקטיקה לערכים. כשהצד האידאליסטי משתלט עלי, אני אומרת לעצמי – קחי נשימה, זה לוקח זמן, יש יותר מדי כבלים להשתחרר מהם. אבל אני לעולם לא אשתיק את הצד האידאליסטי, את הצד של הצדק וההוגנות, הצד של הערכים והציונות. ממנו הכול מתחיל, ומשם אפשר להמשיך גם לחיים עצמם.
