זה לא שבוע רגיל. השבוע מתחילים לחסן נגד קורונה בבריטניה, וגם מתחילים דיונים ב-FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקני, לגבי אישור לחיסונים של פייזר ולאחר מכן לאלו של מודרנה. זה הכי קרוב שהיה עד עכשיו למה שכשפרצה הקורונה נראה כמו חלום רחוק: הגעתו של חיסון נגד מגפה חדשה שעד לפני שנה לא ידענו עליה כלום. בכל זאת יש יתרון מדעי לכך שהמגפה הזו פרצה ב-2020, ולא, נגיד, ב-1920.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מוסר כליות: סולם הערכים הפגום של מרכז ההשתלות
– דעה: קוֹאָזִיצְיָה אוֹ פּוֹלִיצְיָה
– "לא באתי לכפר הרואה להקים ישיבה אחת"
ובו בעת, כבר ברור שהחיסון הוא לא סיבה לעשות מסיבת סיום לקורונה. הרי ייקח זמן עד שהוא יגיע ארצה בכמויות לכל נפש, ייקח זמן שיבינו האם הוא באמת יוצר חסינות מפני המגפה, ולכמה זמן, מה תופעות הלוואי ועוד.
ובמצב בו מצד אחד יש חיסון, אך מצד שני אין שחרור מהמגבלות של המגפה, המגפה הקשה באמת הפכה להיות חוסר היכולת במדינה לנהל שגרה אמיתית, חכמה ומלאה עם הקורונה כעובדה. בעוד ישנם אנשים שעובדים כרגיל, עבור יותר מידי אנשים הפעילות היומיומית פסקה מלכת והם בהמתנה בלי תאריך שחרור. אין יותר חולה מזה.
המסקנה הזו הפילה אסימונים גם אצל רופאים ומדענים שפעילים בקבוצת פייסבוק העונה לשם: "מודל היגיון בריא". בקבוצה מציעים "פתרון מדעי שמספק הגנה ממוקדת על מי שבסיכון, מתוך בחירה אישית וחופשית, ושגרה מירבית למי שלא בסיכון". ב"פגוש את העיתונות" התראיין אמש אחד הרופאים שחברים ביוזמה, ד"ר אמיר שחר, מנהל המערך לרפואה דחופה בבית החולים לניאדו.
שחר הוא יהודי בן 70, שכבר היה חולה קורונה והבריא, שהחליט לא ללכת עם מסכה כל הזמן, כי כבר עשה השבוע בדיקת קורונה ולכן הוא לא מדבק כרגע, והוא חושב שהוא יודע לנהל נכון וחכם את הסיכונים של עצמו. הוא אפילו לא מתכוון להתחסן כשהחיסון יגיע, אלא לחכות ולראות שהוא אכן עובר בשלום תקופת ביטחון סבירה. הוא נגד סגרים, הוא בעד לפתוח הכול, להחזיר לו את מופעי הקונצרט ולאפשר לאוכלוסיות בסיכון חלונות זמן חכמים כדי שגם הם יוכלו לצאת ללא חשש מהבית וגם אפשרות החלטה חופשית בעבורם.
מצד אחד, ניתן לראות את שחר כפרופ' לס משודרג ומתוחכם יותר: הוא לא מציג מופע איימים צווחני וזועק שאין מגפה אלא מדבר אל "ההיגיון הבריא". שחר מציע סוג של רפואה מותאמת אישית: מודל שכל אחד צריך ויכול להפעיל על עצמו כדי לנסות ולקבל את החיים שלו בחזרה, ובתנאי שלא יפגע באחרים.
שחר מציג מודל תפיסתי של רופא מאסכולה חדשה ו"זורמת". הוא מנהל את המגפה, ולא נותן למגפה לנהל אותו. על רקע כל זאת נראתה מולו פרופ' גליה רהב שהוצגה כשהיא מסירה מעל פניה מסכה ענקית ולא שוללת כליל את היתרון של סגר, כרופאה מהאסכולה הישנה יותר, של הפחד מהלא נודע שאפיין את תחילת המגפה. ועם זאת, אפילו רהב, אותה הביאו כדי שתהיה סוג של בית שמאי מול שחר, לגמרי פותחת את הראש לכך שדרושות יותר בדיקות מהירות כדי לפתוח כמה שיותר מקומות, ואז ללכת קדימה אם אין עליה בתחלואה, ולנסות להימנע ככל הניתן מסגר שלישי, שהוא הפתרון ה"קל".
שחר מציע בחירה חופשית שיכלה להיות מרעננת, לו הערבות ההדדית והאחריות האישית פה היו מספיק גבוהות. הצרה היא שגם ככה לאנשים נמאס כבר מההגבלות והחשש הינו שאם יאפשרו לכל אדם לעשות דין לעצמו – התחלואה עלולה לצאת משליטה. במצב כזה, קיים חשש שאנשים יקיימו רק את החלק הראשון במודל: שהבריאים והחזקים ימצאו את הדרך להחזיר את עצמם לשגרה מלאה ונטולת מסכה, אך לא יסתכלו סביבם ובכך יסכנו את מי שנמצא באוכלוסיית הסיכון.
נזקי הקורונה הכלכלית גרמו לאנשים לגדל סקפטיות ניכרת גם לגבי האמצעים האפשריים להבאת גאולה רפואית: החיסונים. הסקרים שנעשו ב"חדשות 12" מראים שרק כשליש ילכו להתחסן במידי. רבים יעדיפו שהניסוי הגדול בעולם הזה יתבצע קודם על חברים שלהם, ורק כשיווכחו שהחברים לא גידלו זנב הם ילכו להתחסן גם. ולא מדובר פה אפילו על מתנגדי חיסונים סדרתיים אלא, כאמור, על דעה נפוצה של מבוגרים שילדיהם חוסנו עד כה בכל החיסונים שיש לטיפת חלב להציע. במצב שכזה, נקודת הסיום של המגפה תלך ותתרחק.
רבות מההחלטות שמתקבלות עד כה הן שילוב של גחמות פוליטיות, כניעה ללחצים וסחטנות או ניסויים בלתי חכמים. אין מחשבה איך מנהלים מודל שמתבסס על צעדים מדודים שיאפשרו לאנשים שונים סוגי שחרור שונים, ולו זמניים, מההגבלות ומהצווים.
שחר מציע שלא להתרכז בחיסונים ו/או באותה נקודת סיום משוערכת, אלא להבין שהחיים שלנו השתנו ולעוד הרבה זמן, ולא למחוק בדרך ספירות שלמות במשק ובחברה. מהבחינה הזו גישתו מוצדקת וחכמה בעיני, ועל מי שצריך לאמץ מודל כזה של פתיחה זהירה אך מלאה זה למשל מוסדות התרבות והמסעדות. לא ייתכן שלא נותנים לאנשים היוצרים והמתפרנסים בספירות אלו שום אופק או עתיד. גם תקווה היא סוג של חיסון לגוף, ולא פחות – לנפש.
