"כחול לבן היא מפלגת שלטון, מפלגה ממלכתית, שמייצגת את הפסיפס הישראלי ולא רק את ספר הבוחרים של תל־אביב", הטיחה שבוע שעבר השרה עומר ינקלביץ' בח"כ אסף זמיר ממפלגתה. זה היה שיאו של ויכוח מפתיע בתוך סיעת כחול לבן בנושא הסדרת המאחזים, עדות לשינוי תפיסה בחברה הישראלית כלפי ההתיישבות ביו"ש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדילמה של המשותפת: מה לעשות עם רע"ם
– לחימה בכמה חזיתות, ללא שינה: חטיבת גולני מסכמת תרגיל
– הסגל הזוטר במכללות הציבוריות דורש יציבות תעסוקתית
ינקלביץ' אינה לבד. עוד חברי כנסת מסיעתה שותפים לדעתה. מיכאל ביטון, למשל, רחוק מלהיות איש ימין, אך מינויו לשר הממונה על ההיבטים האזרחיים במשרד הביטחון הפגיש אותו עם השערורייה המתמשכת של הזנחת המאחזים, שרוב תקופת קיומם תחת ממשלות ימין. טעמים הומניטריים, רגשות פטריוטיים וסתם שכל ישר הובילו ח"כים שאינם בצד הימני להזדעזע מכך שמתיישבים חלוצים שהתיישבו בידיעת הממשלות, בברכתן בקריצה ובחלק מהמקרים במימונן, אינם יכולים לקבל אישורי בנייה, חשמל ומים כסדרם, ואפילו לא מרכיבי ביטחון, לאחר כעשרים שנה על הקרקע.
מדיניות היועמ"שים לדורותיהם ניזונה מהדו"ח הגרוטסקי של אשת הפרקליטות השמאלנית הקיצונית טליה ששון, שמונתה בשיא הציניות בידי ראש הממשלה אריאל שרון, שימים לא רבים קודם לכן עוד נהג לכנותה במילים שאינן ראויות לדפוס על חבלותיה בהתיישבות. הוא מינה דווקא אותה, כחלק ממסע ההיטהרות שלו בפני מערכת החוק, ששיאו בעקירת גוש קטיף. בכתב המינוי הורה לה שרון, הבונה הגדול של המאחזים, להמליץ על "שינויים, תיקונים או תוספות חקיקה, תקנות, צווים, או החלטות ממשלה ככל הנדרש להפסקת תופעת המאחזים ולפינויים".
מערכת המשפט הזדרזה לפרש את הדו"ח שחובר לבקשת ראש הממשלה כהוראה לנסות לעקור את המאחזים או לפחות לחנוק אותם ולמרר את חייהם. שינוי הכיוון הסתמן כששרת המשפטים איילת שקד הקימה את "ועדת זנדברג" להסדרת ההתיישבות, ופנחס ולרשטיין – לא פחות – מונה להוביל מהלך להסדרת המאחזים; אך הוא יובש ולא קיבל גיבוי, עד שהתפטר. בתוצאה העגומה אשמים כמעט כולם – הליכוד, נתניהו, מפלגות הימין והממסד בהתיישבות, שעברו לסדר היום ולא "שרפו את המועדון".
שתי החלטות ממשלה נדרשות כרגע לאישור המאחזים. האחת הצהרתית, החלטת ממשלה שתסובב את ההגה ותודיע שהמאחזים בדרך להסדרה ולא לעקירה. בכך ישתחררו הכבלים המשפטיים לאישור תשתיות בסיסיות כגון חשמל ומים. ההחלטה האחרת – להקצות משאבים לבחינת קרקעות ולארגון ההסדרה בפועל. ממשלת נתניהו הכפילה בשנת 2010 את מספר פקחי המנהל האזרחי לצורך אכיפת הקפאת הבנייה ליהודים בלבד, אך ראש הממשלה לא מצא לנכון למנות ברבות השנים שמונה אנשי תשתית הנדרשים למתן מענה להסדרת קרקעות המאחזים בדור הנוכחי, או כעקיצתו של השר ביטון בכנסת: "מי שמתקצב את המנהל באופן מסוים יקבל קצב עבודה מסוים".
ומה היה דין המאחזים לשיטת "תוכנית המאה", שדנה למוות איטי את היישובים המוגדרים כ"מובלעות"? בתוכנית לא נאמרה מילה עליהם, אך עיתונאית מקור ראשון ששאלה בשגרירות קיבלה תשובה בלתי רשמית ש"אם אלו יישובים לא חוקיים מבחינתכם, למה שארה"ב תדאג להם? תחליטו אתם אם הם חוקיים". כלומר, התוכנית הסתירה למעשה מזימה לחסל את רוב המאחזים. תוכנית המאה מתה, תודה לאל, דבר שבא לידי ביטוי באישורי הבנייה שניתנו לאחרונה ב"מובלעות". כעת מתחייבת החלטת ממשלה על הסדרת המאחזים ועל תקצוב ביצועה.
זו שעת כושר נדירה, כי זהו הרגע האחרון לפני עליית ממשל אמריקני בעייתי ביותר, בואכה עוין, שכרגע עסוק בהתגוששות משפטית עם אנשי טראמפ ומוטרד מהתחלואה שוברת השיאים של הקורונה בארה"ב. את טראמפ זהו הדבר האחרון שמעניין כרגע, ואצלנו, רגע לפני פירוק הממשלה הפריטטית האומללה, חובה להביא את ההחלטה להסדרת המאחזים, כדי שתוכל להתגאות לפחות בהישג אחד.
העובדה שהנושא זוכה לסיוע מלא מעט ח"כים של כחול לבן מאירה את הימין באור בלתי מחמיא של אוזלת יד וחולשה. האם מי שמגדירים את עצמם "ימין חזק" יצליחו, לשם שינוי, להעביר את ההחלטה, במיוחד לנוכח תמיכתם של מי שכונו בפיהם "שמאל חלש"?
