הדרך השלישית להעברת התקציב

מדינת ישראל, ובמיוחד 120 חברי הכנסת, ניצבת השבוע בפני שתי ברירות גרועות.

מהצד האחד עומדים אנשי כחול לבן, שנמאס להם מהשיתוק שאחז בממשלה, במיוחד בסוגיית התקציב החיונית כל כך בשעת המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה המדינה מאז תקופת הצנע. כשם שהכול יודעים מדוע כלה נכנסת לחופתה כך הכול כבר יודעים מדוע אין תקציב לישראל.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: כבוד האדם, לא האישה: המינוי הבעייתי של פרקליט המדינה
– ההתנקשות בפחריזאדה: טהרן נצמדת לתיאוריית "השלט־רחק"
– שניים אוחזים: סופר וקרעי נערכים לקרב על הימין

הרצון של אנשי כחול לבן להפיל את הממשלה וללכת לבחירות מובן. אם יובילו לכך עד הקריאה הסופית, יתברר שוב שאצלם באמת "ישראל לפני הכול". לפני שבעה חודשים הם החליטו להיכנס לממשלה כדי לעזור בחילוץ המדינה מבוץ הקורונה, אף שידעו שההחלטה הזאת תתנקם בהם קשות בקלפי. הם יודעים עכשיו שאם יפרקו את הממשלה ויובילו אותנו לבחירות שוב יפסידו הרבה מכוחם, שכן אין להם די הישגים שיגברו על זעם המצביעים על שנכנסו לממשלת נתניהו.

מנגד עומדים אנשי הליכוד והמפלגות החרדיות, וגם הם אינם מציעים לישראל בשורה בסוגיית התקציב. נתניהו ממחזר אמירות ישנות על הצורך "להיכנס תחת האלונקה" ולחזור לאחדות. אבל אפילו תומכיו הנאמנים יודעים שהמילים אינן שוות את האוויר שהן חולפות בו.

נתניהו אינו מבקש להשלים את הקדנציה ולכבד את הסכם הרוטציה שחתם עם בני גנץ רק לפני שבעה חודשים. הוא מבקש רק פסק זמן נוסף עד שיוכל להוביל לבחירות בזמן נוח יותר לדעתו: כשיהיו חיסונים, כשהכלכלה תתאושש, כשיצטרפו מדינות ערביות נוספות למסלול השלום וכינון היחסים. אילו באמת רצה בכיבוד ההסכם ובהעברת התקציב, לא הייתה לו בעיה לממש זאת בחודשים שעברו מאז חתימת ההסכם.

השורה התחתונה מסיכום שתי הברירות הגרועות היא שישראל תלך לבחירות לכל המאוחר בסוף יוני 2021 – עם כל המשמעות הנוראה של שנה נוספת בלי תקציב, בתוך מגפה עולמית וכאשר המשבר הכלכלי והבריאותי דורש דווקא תכנון כלכלי וחברתי מוקפד במיוחד. השאלה היחידה היא רק אם הבחירות ייערכו במרץ, לפי גישת האופוזיציה, או ביוני, לפי גישת נתניהו ושותפיו החרדים.

האמת היא שהמצב הנוכחי טומן בחובו עוד אפשרות, טובה בוודאי משתי קודמותיה, הדורשת בסך הכול נכונות פוליטית לאמץ אותה. הכוונה היא להחלפת הממשלה, ובעיקר ראש הממשלה, בתוך הכנסת המכהנת וללא הליכה לבחירות. התסריט הזה נכון וראוי בהרבה משתי האפשרויות הקודמות, שישללו מישראל ממשלה מתפקדת לתקופה ארוכה, וגם בסופה ספק אם תוכל לקום ממשלה כזו. לשם כך נדרשת הצבעה אחת בלבד: אי אמון קונסטרוקטיבי שיפיל את הממשלה ויעמיד כראש ממשלה חלופי את אחד ממנהיגי המרכז – בני גנץ, גבי אשכנזי, יאיר לפיד או בוגי יעלון.

כל אחד מהם יעשה את מה שנתניהו לא מוכן לעשות כבר שנה שלמה, וזה להעביר את התקציב. לא משנה מה רמת כישוריו הכלליים, עצם העברת התקציב כבר תעמיד אותו כמנהיג עדיף על נתניהו. גם ההיסוס שליווה את תוצאות הבחירות הקודמות, להעמיד ממשלת מרכז־שמאל הנשענת גם על קולות הרשימה המשותפת, כבר אינו רלוונטי. נתניהו עצמו הוכיח לאחרונה שאין לו בעיה לכרות ברית עם אחד מפלגי המשותפת, מה גם שאי העברת התקציב פוגעת באזרחי המדינה הרבה יותר מהישענות בהצבעה מכוננת אחת על חברי המשותפת.

זו צריכה להיות הברירה המועדפת על 68 הח"כים שאינם חברי הליכוד או הסיעות החרדיות. אם יהיו נחושים, ייתכן מאוד שגם אצל הליכוד והחרדים יפנימו שתם עידן נתניהו, ומעכשיו מותר להם לפעול גם בדרכים שאינן מצייתות לצווי הפחד מהאדון. אבל עומדת לפניהם גם דרך אחרת, טובה פחות אבל חיובית: ללכת לבחירות, אבל לנצל את כהונת הכנסת עד הבחירות כדי להעביר את החוק האוסר על נאשם בפלילים לכהן כראש הממשלה. אחרי ייסורי הקדנציה הנוכחית, צריך להיות ברור לגמרי שהסכנות הנובעות מנאשם היושב בכס ראש הממשלה גדולות בהרבה מהסכנה שקומץ פקידים יכריע על דמותה הפוליטית של ישראל. הליכוד יוכל להישאר המפלגה המובילה בקואליציה הבאה, אבל בלי האיש שכבר שנתיים משתמש במדינה כבת ערוכה לצרכיו.