הימין, מאותתים לנו הסקרים, צפוי לנצח במערכת הבחירות לכנסת ה־24, שטרם הוכרזה רשמית אבל רוחה כבר מנשבת. נשאלת השאלה: אם הימין צפוי לנצח, מה יעשה מה שמכונה "השמאל־מרכז"? נדמה שהמחנה הזה לא היה יכול לבקש פתיחה פחות טובה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שישה מדענים סינים נחשדו בריגול בארה"ב, אלף נטשו אותה בבהלה
– לקראת בחירות: ימינה מקימה מטה שטח במגזר הערבי
– דעה: לזכרו ולאורו של הרב נריה זצ"ל
ראש המחנה במערכת הבחירות הקודמת מתרסק בימים אלו לקרקע המציאות החד־ספרתית בחלק מהסקרים. בני גנץ מדבר במונחי "לא אתן" ו"נדאג שבעתיד", אך לא בטוח שהוא יעמוד בראש אחת מחמש המפלגות הגדולות בכנסת הבאה. הסיכוי לאיחוד מקיף ברוח כחול לבן שואף לאפס: לפיד לא יעניק את צווארו שוב לגנרל כזה או אחר. ואת הסחורה לא יספק גם המשיח על החמור הלבן: מפלגה שמאגדת את הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי והשרה לשעבר ציפי לבני תביא 15 מושבים לכנסת הבאה, כך על פי סקר חדשות 13, אבל לא תכבוש את השלטון.
אם נסתמך על אמירה של אורי אורבך מ־2012, שמנתחת מצוין גם את המערכת של היום, "לכל אחד יש סקרים שלפיהם הוא מביא חמישה מנדטים לבדו. האחרים מקלקלים". בשמאל־מרכז נוהגים ללעוג למנהיגיהם ב־20 השנים האחרונות או לבוז להם. הסיבה: הם אינם מסוגלים לעמוד מול נתניהו (או מנהיג ימין אחר) ולקחת את השלטון – וכדי להוסיף חטא על פשע, הם גם מצטרפים לממשלתו של מנהיג הימין לאחר הבחירות.
האמת היא שהבוחרים מחמיצים נקודה: השלטון לא בידיהם, אבל ההשפעה בהחלט כן. בספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", החביב על ראש הממשלה נתניהו, המחבר ארז תדמור מתאר את "שלטון הפקידים", אנשים שאינם מתחלפים בשירות הציבורי ובכוחם הרב משפיעים על המערכת הפוליטית. אך התשובה האמיתית לשאלה בכותרת הספר היא שבעשור וחצי האחרונים לא הייתה כאן בכלל ממשלת ימין. מ־2009 יושבת סיעת מרכז־שמאל בכל אחת מממשלות נתניהו. בקדנציה השנייה של נתניהו הצטרפה אליו העבודה בראשות אהוד ברק. ב־2013 נכנסו לממשלה יש עתיד של לפיד והתנועה של לבני. ב־2015 משה כחלון נישא על גלי תמיכת המרכז אל כס שר האוצר. מאז מאי 2020, בני גנץ וכחול לבן לא רק בולמים ניסיונות לייצר מדיניות ימין אלא אף מקדמים את המדיניות שלהם.
במערכת הבחירות הקרבה יצטרכו מפלגות השמאל־מרכז לשקול מחדש את שאיפותיהן להחליף את נתניהו בראשות הממשלה. אולי כדאי שיבחרו בקו "תנו לי את הכוח להשפיע": המפלגה שתציב את מטרתה ככניסה לממשלה אולי תצליח לשכנע את המצביעים מדוע היא דווקא ראויה לקולם. יש מי שיטענו כי זו תהיה הודאה מראש בהפסד, אך זה לא נכון; זו הכרה במציאות ובצורך להשפיע מבפנים. במקום לנסות להתחבב על מצביעי ימין, מפלגות המרכז־שמאל תוכלנה להציג את המטרות האמיתיות שלהן ובכך להוציא מצביעים לקלפיות.
עם הצטרפות כחול לבן לממשלה המשפט שנישא בפי כל חבר בסיעה היה "אנחנו בממשלה עם יד על ההגה ורגל על הברקס". עדיף למפלגות המרכז־שמאל לאמץ את הגישה הזאת מאשר לנסות לטפס את העלייה לשלטון בפול גז בניוטרל.
יניר קוזין הוא כתב הכנסת והתחום הפוליטי בגלי צה"ל ובערוץ כנסת
