לפני כשבוע וחצי התפוצצה מכונית תופת ברחוב הראשי של אסבארד, עיירה ליד טהרן. מיד לאחר מכן, חוסל פרופסור מוחסן פחריזאדה. לא ברור כיצד זה קרה, וחלק מהעדויות מצביעות על חיסול מרחו. פרופסור פחריזאדה היה מרצה לפיזיקה באוניברסיטת האימאם חוסיין. הוא גם היה אבי תכנית הגרעין האירנית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיטת הבחירות הישראלית שבורה, הגיע הזמן לכללים חדשים
– איראן וחיזבאללה במפגן תעמולה נגד ישראל
– ארה"ב איימה בעיצומים על לבנון, אם לא תתפשר עם ישראל
לאחר שגורמים עלומי שם קשרו את ישראל לחיסולו של מדען הגרעין, התעוררה בישראל התרעומת הישנה על צדקת דוקטורינת הסיכולים הממוקדים. גדעון לוי כתב ב'הארץ': "רק על עניין אחד לא דיברו שם, ולא בשום מקום אחר: האם החיסולים הללו בכלל לגיטימיים? עצם העלאת השאלה נחשבת לכפירה ולבגידה… מה, לא היה מותר לרצוח את אבו ג'יהאד במיטתו לעיני אשתו וילדיו? אל תצחיקו את פולחן הביטחון של ישראל. ודאי שהיה מותר. לישראל מותר הכל. מתכנני הרצח של רחבעם זאבי נידונו למאסר לכל חייהם. מבצעי הרצח של אבו ג'יהאד נהפכו לשרים וגיבורים. זאבי שפך יותר דם חפים מפשע מאבו ג'יהאד.
מה היה קורה אילו חיסלו סוכנים זרים את הפרופסורים ישראל דוסטרובסקי וארנסט דוד ברגמן, את שלהבת פרייאר או את ד"ר שאול חורב, מקביליהם הישראלים בעבר של המנוח האיראני משלשום? מה היתה ישראל אומרת אז? ואיך היתה מגיבה? האם זה היה עוצר את תוכנית הגרעין שלה? האם היא לא היתה יוצאת למסע נקמה בכל העולם?
עמוס ידלין צייץ בסוף השבוע על פחריזאדה: "האיש עסק בכל הפעילות הגרעינית הלא לגיטימית של איראן". שאלה: האם יש גם דבר כזה שנקרא "פעילות גרעינית לא לגיטימית" של ישראל? אם כן, האם מי שמתכנן אותה גם הוא בן מוות? ואם לא, האין זה אומר שלישראל מותר הכל, גם מה שאסור על כל מדינה אחרת?"
לצערו של גדעון לוי, אף אחד בישראל לא ראה בדבריו כפירה או בגידה. למעשה, ככל שראיתי, אף אחד אפילו לא טרח להגיב עליהם. מסתבר כי בעוד שהשמאל הישראלי אוהב לראות את עצמו כתנועה של צדיקים הנרדפים על אמונתם, הרי המציאות עגומה יותר. השמאל הישראלי לא נרדף; הוא פשוט משעמם. אף אחד בישראל לא מתעניין במה שיש להם לומר.
ואם לומר את האמת, זה עצוב. למרות שאינני מסכים עם דבריו של גדעון לוי, אני חושב שהקול שמשמיע השמאל האידאולוגי הוא קול חשוב בשיח הישראלי, מכיוון שהוא מספק לנו את היכולת להעשיר את הדיון, להתחבט בשאלות המוסריות הקריטיות לפני שאנחנו מכריעים על גורל חיי אדם, שלנו ושל אויבינו.
ובמקרה זה, לוי אכן מעלה שאלה חשובה. אנסח אותה בדרך אחרת: כאשר אני קורא את מיטב האפולוגוטיקה הימנית אני שמח לראות שכל מה שאויבינו עושים מתגלה תמיד כמרושע, לא לגיטימי, רצחני, שקרי, הסתה, בעוד מה שאנחנו עושים הוא תמיד הדבר המוסרי ביותר בעולם. אך לעתים אני תוהה לנפשי איך התרחש הנס הזה, שמאפשר לי להיות תמיד בצד הצודק. האם ההסבר לכך הוא גנטי, אולי? בעורקי האויב זורם דם שחור, ולכן הנוירונים במוחם יכולים לחשוב רק מחשבות טמאות, ואילו בעורקי בני עמנו זורם דם טהור, מבהיק בלובנו, דמם של אבותינו הצדיקים מנוחתם עדן, וממילא כל מעשינו ומחשבותינו כולם אמת וצדק? למען האמת, פגשתי אנשים הסבורים כך, אבל משום מה אינני מצליח להשתכנע בהיפותזה הזו.
עם זאת, אינני יכול לקבל את הטענה המובלעת של לוי לפיה הרג אבו ג'יהאד או פחריאדה היה פשע. להזכירכם, אבו ג'יהאד היה אחראי לרצח יותר מחמישים ישראלים ולפני חיסולו שיגר מתוניסיה שתי ספינות מלאות מחבלים כדי לכבוש את בסיס הקריה בתל אביב. פחריזאדה עמל על תכנון פצצה שיכולה להמית עשרות אלפי ישראלים במיתה משונה.
אני חושב שהדבר אותו מפספסים הן הכותבים הימניים והן הכותבים השמאלניים הוא ההבחנה בין אויב לרשע. שני הצדדים מניחים שישנה רק סיבה מוסרית אחת לפגוע באדם, והיא היותו רשע, רשע שיעבור מבחן רוע אובייקטיבי. אם פלוני פועל באופן לא לגיטימי, הרי שלישראל ישנה זכות לחסל אותו, ואם הוא מקפיד לפעול על פי כללי הצדק, הרי שאין לנו זכות כזו. ממילא, אם ברצוננו לחסל את אויבינו, עלינו לבחון את מוסריותם, ורק אם הם אכן רעים אז נוכל לחסלם.
כאן פורצת המחלוקת בין שמאל לימין. הימין, בגודל שנאתו לאויבי ישראל, רואה בהם אנשים שנכשלו בבוחן המוסריות, ועל כן חש כלפיהם תיעוב כפי שחש תמיד הטוב כלפי הרע, ואפילו קורא להרגם. השמאל לעומתו מזהה שלרוב אין אויבינו רעים יותר מכל אדם ממוצע, וממילא חש הזדהות איתם ורואה בהריגתם חטא. למען האמת, בעיני השמאל הריגתם של האנשים התמימים הללו הופכת אותנו לרשעים.
כמובן, שני הצדדים טועים.
אויבינו אינם רשעים, על פי רוב. הפלסטינים, מנקודת מבטם, פועלים באופן הגיוני לחלוטין: הם מעוניינים לשחרר את אדמתם ואת עמם משלטון הכובש הציוני, ולהחזיר את בני עמם הגולים אל ארץ אבותיהם. אינני חש כל זעם כלפיהם, לא על 'ההסתה' בחינוך הפלסטיני ולא על תמיכת אבו מאזן במשפחות מחבלים (גיבורי מלחמה, מבחינתו). אינני חש זעם אפילו על תמיכתם העיקשת של ההמונים בתנועת החמאס: קודם כל, הם רוצים להעניק מקום גדול יותר לאסלאם בחיים הפוליטיים, ומדובר באסלאם פרוגרסיבי ומתון ברוח האחים המוסלמים. שנית, הם סבורים שהחמאס יפעל בנחישות רבה יותר למען שחרור חבלי מולדתם הכבושים. מובן לחלוטין.
אני אפילו מבין את קו החשיבה האיראני. מבחינתם, הסכסוך שלנו אינו אירוע פוליטי אקראי על חופו הדרומי של הים התיכון, אלא ליבה של מלחמת ציוויליזציות היסטורית, שלא לומר קוסמית. מחד ניצבים המוסלמים המאמינים באללה, ומאידך ניצב המטריאליזם המערבי היודו-נוצרי, שראש החץ שלו הוא ישראל. אם ינצחו הישראלים, אזי ימשיך המערב להחדיר את גרורותיו לתוך ארצות המאמינים, והאסלאם ימשיך בהתנוונותו, רוחנית וגשמית. ואם תנצח המהפכה האסלאמית, אזי תשלוט האמונה בעולם המוסלמי כולו, ומי יודע? אולי יום אחד יתנשא שם אללה מעל מדשאות הבית הלבן?
לכן, אינני חש כל איבה לפחריזאדה, עם השם היפהפה מאגדות אלף לילה ולילה. אינני חש איבה לרוחאני, וודאי שלא לסולימאני, הגנרל המבריק, האמיץ והצנוע, שביקש שעל מצבתו ייכתב רק 'חייל'.
אבל בניגוד להם, אני אישית דווקא מאמין באמונה שלמה בזכותנו לחיות, ואפילו בזכותנו להיות חופשיים בארץ אבותינו, עליה התפללנו אלפיים שנה. מסתבר אם כן שאמונתי ואמונתו של פחריזאדה מתנגשות זו בזו, ואותה התנגשות עלולה להיות הרת אסון, כי הגשמת אמונתו של פחריזאדה תעלה בדם המוני יהודים. אם כן, נשארה לי בררה אחת ויחידה: להילחם בפחריזאדה.
אם פחריזאדה חפץ להילחם בנו, אין זה הופך אותו לרשע, זה הופך אותו לאויב. בעוד שרוע מעורר תיעוב, דה לגיטימציה ותחושת זיהום מוסרי, הרי אויבות אינה אמורה לעורר תחושות כאלה. אויבות אמורה לעורר רק תחושה של רצון להילחם ביריבי, כדי להציל מידיו את בני עמנו.
לכן, אם פחריזאדה עמל על בניית פצצה שעלולה להיות מושלכת יום אחד על תל אביב, הרי לגיטימי מבחינתנו לחסל אותו בכל דרך אפשרית. אין צורך לשנוא אותו בשביל זה, יש צורך רק ברצון הבסיסי שלנו לשרוד.
בחזוני, המלחמה בינינו אמורה להיראות כמו הדו קרב הקלאסי, בתיאוריו הרומנטיים: שני הצדדים קדים זה לזה, מברכים זה את זה, ואז פותחים בדו קרב עד המוות. מותו של היריב, כמובן. כלשונו של ג'ק ספארו אי שם ב'שודדי הקאריביים' "בוא נצא לדו קרב, ושהטוב בינינו, אני, ינצח".
שמואל בן שלום הוא עורך כתב העת למקרא "פשטות המתחדשים"
