אין ברירה: בישראל צריך משטר נשיאותי

לאחר שהכנסת אישרה שבוע שעבר בקריאה טרומית את פיזורה, האפשרות של מערכת בחירות רביעית בתוך כשנתיים היא כבר לא משל ולא סיוט אלא מציאות. אפילו הקמת ממשלת החילופין המורכבת באמצעות שינוי חוק יסוד הממשלה לא הצליחה לייצב את המערכת הפוליטית, והתוצאה היא כבר בגדר משבר משטרי. אם השיטה הפוליטית שלנו אינה מסוגלת לייצר שלטון יציב ומתפקד, היא כנראה הגיעה לסוף דרכה. לא צריך לפחד מלומר זאת בקול. אין טעם לערוך ניסיונות החייאה בגוויה. בסוף מגיע הרגע שבו הצעד הנדרש הוא קביעת המוות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זהות כפולה: חייו של ערבי-ישראלי-נוצרי
– למצוא הומור בסיטואציה האיומה של השכול
– האם לשחק הוקי קרח באושוויץ זו בגידה?

לשאלה מדוע שיטת המשטר שלנו הפסיקה לעבוד יש מגוון תשובות. הפתרון הקל לחידה, שרבים במחנה השמאל מבקשים להאמין בו, תולה את כל האשם בנתניהו האיש, הוא ולא שרף. לדעתם, אילו פינה נתניהו את הזירה, המערכת הפוליטית הייתה שבה לשפיות. לכן קנה המידה להנהגת השמאל כבר לא מעט שנים הוא אחד בלבד: יכולת תיאורטית להביס את נתניהו בקלפי.

איש במחנה השמאל־מרכז לא חשב ערב הבחירות לכנסת ה־21 שבני גנץ הוא מאור הדור, ודאי לא יאיר לפיד שראה בעצמו אז, וגם היום, את המנהיג הטבעי של המחנה. אך מאחר שגנץ נראה לרגע כבעל סיכוי להביס את נתניהו, כל חולשותיו ופגמיו נסלחו. נתניהו נתפס כדמון הגדול, זה שאם רק יעזוב את הפוליטיקה, או לפחות את בית ראש הממשלה, הכוכבים מיד יסתדרו בשמיים, והשלום והשלווה ישובו לשרור על הארץ.

זו כמובן נאיביות. מבט מפוכח במציאות יגלה שהמחלות והנגעים שהשמאל מייחס לנתניהו יוחסו בעבר לכל מנהיגי הימין לדורותיהם. בגין, שמיר ושרון (כשעוד היה ימין) ספגו בדיוק את אותה ביקורת. השתנה בעיקר אופן התנהלותן של המחלוקות הפוליטיות, וזה אינו קשור לאישיותו של נתניהו, אלא לרוח התקופה. קואליציה פרלמנטרית של איזונים ופשרות מתקשה להתגבש ולהתקיים בעידן הרשתות החברתיות, שמחייב את השחקנים הפוליטיים לחדד מסרים ולהקצין עמדות. כאשר חבר כנסת נאלץ לתת דין וחשבון לכל צייצן טוויטר על כל התבטאות והצבעה, היכולת לרקום עסקאות פוליטיות נפגעת אנושות, ואיתה גם היכולת להרכיב קואליציות יציבות.

לצד הקינה על ההווה וההתרפקות על העבר, אין מנוס משינוי השיטה הפוליטית. עקב אכילס של השיטה הנוכחית הוא הצורך בקואליציה? ייתכן שהגיעה העת לשיטה נשיאותית או מעין־נשיאותית. לאורך השנים הועלו הרבה רעיונות ברוח זו, אך אף אחד מהם לא נוסה בארץ. אפילו חוק הבחירה הישירה, שפעל בישראל במשך פחות מעשור, לא פגע בעיקרון הקואליציוני. כעת אין מנוס משינוי, וזו חייבת להיות המשימה הראשונה של הכנסת ה־24, שאם לא כן משבר המשטר שאנו נתונים בו רק ילך ויעמיק.