יונתן היילו, שגופתו נמצאה השבוע לאחר שמת בנסיבות טרגיות, ישב שבע שנים במאסר על הריגתו של ירון איילין, מי שלדברי היילו אנס אותו פעמיים. מערכת המשפט בישראל התקשתה לגזור את דינו: בתחילה הורשע ברצח, לאחר מכן הומרה הרשעתו להריגה, ואז קוצר עונשו בהוראת הנשיא והוא שוחרר מוקדם. אם יעקב אבינו היה שופט את היילו, אפשר שגם הוא היה גוזר עליו עונש מאסר ממושך. אבל אם על כס המשפט היו יושבים שמעון ולוי, הם בוודאי היו צועקים: הכזונה יעשה את אחינו?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
"עובדה": כשעיתונאי ישראל מחלטרים כיועצי נישואים וקמפיינרים גרועים
הכי ימנים, הכי ותיקים: עלילות החרדים והימין לאורך השנים
"החרד"לים" – מחקר אובייקטיבי או מניפסט אנטי־חרד"לי?
אפשר לקרוא את פרשת שכם ודינה בתור עימות בין קנאות למעשיות, בין דם הנעורים הלוהט של בני יעקב ליישוב הדעת של אביהם הזקן. אבל אפשר גם לראות בה ביטוי של אחת הסוגיות הרגישות ביותר בדין התורה ובמשפט הכללי: היחס לפגיעות מיניות, ולאונס בכללן.
לפני חמש שנים פורסם בכתב העת המשפיע "משפטים" מאמר פרי עטן של שולמית אלמוג וקארין כרמית יפת, שקרא לשינוי תפיסה בסוגיית הפגיעות המיניות. לדבריהן, היחס כלפי מעשה מהסוג הזה כפגיעה עמוקה ומהותית בקורבן, משרת את הפגיעה עצמה ומנציח את התפיסה של תומתה המינית של אישה כמדד לכבודה העצמי. לטענת המחברות, היחס הנכון כלפי פגיעה מינית הוא כמו לכל לקיחה כפויה של משאב מאדם ללא רשותו. כפי שהנוטל תפוח מחצר חברו בלא תשלום מואשם בגנבה, כך יש להאשים גם את מי שמנצל מיניות של אישה ללא רצונה. אין להטעין את עבירת האינוס במטען עודף של חומרה, שכן הדבר תורם ליחס השלילי כלפי מיניות נשית.
במבט ראשון נראה שזו גם התפיסה העקרונית של התורה, אף שלא מאותם נימוקים. אני זוכר את אכזבתי כשקראתי לראשונה, בגיל 17, את דברי הרמב"ם ש"הבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא קנס ממון לבד ושיישא אותה". היה חשוב לו, לנשר הגדול, להדגיש שאנס אכזר שמתעלל בילדה בת 12 "אינו חייב שום עונש". חמישים שקל קנס ודי, במקרה שהיא לא רוצה להתחתן איתו. כאילו גנב שני קילו משמשים.
אבל בפרשת השבוע שלנו קורה דבר אחר: שמעון ולוי הורגים עיר שלמה בתגובה לכך ששכם בן חמור לקח את דינה בחוזקה, וישכב אותה ויענהָ. חכמי ישראל הבינו שזו לא הייתה פעולת נקם של צעירים חמומי מוח: גם הרמב"ם כותב ש"נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". שמעון ולוי נהגו כדין: אונס דינה וההתעלמות ממנו מצדיקים עונש מוות. כך גם עולה מפרשת פילגש בגבעה וממעשה אמנון ותמר, שני סיפורים שלא רואים באונס עבירה קלה בעלמא אלא מעשה נבלה, אשר מביא למות האנס.
כיצד אפשר להסביר את הפער הזה בין היחס החמור לאונס בפרשת שכם, ובין הדין הסובלני והמקל לכאורה? ומדוע גם היום אפשר למצוא במחשבת המשפט גישות מחמירות עד כדי ראיית כל הטרדה מינית כפגיעה אנושה בצלם א־לוהים (ראו במאמריה של אורית קמיר, שעיצבו את החקיקה הישראלית הנוכחית), ומולן גישות המבקשות לראות באונס לא יותר מלקיחת טובין בכפייה?
נדמה שיש פער מובנה בין הרובד החיצוני והפורמלי של הפגיעה המינית, זה שלכאורה לא קרה בו שום דבר חריג מעבר לאלימות "רגילה", ובין נקודת המבט של הנפגע או הנפגעת, של חבריהם ובני משפחתם. הפער הזה בא לידי ביטוי גם בהלכה: התורה שהקלה בעונשו של האנס לאחר מעשה, התירה במקרים רבים להרוג אותו כדי למנוע את האונס; כי מנקודת המבט של הנפגע, אונס עלול להיות רצח במובן המילולי ביותר, וגם פגיעה מינית קלה עשויה לדרוש התמודדות בלתי פוסקת לאורך החיים.
הסיפור הטרגי של יונתן היילו מצוי מעבר ליכולת השיפוט שלנו, כבני אדם וכחברה. כל סיפור של אונס הוא כזה. מי שלא היה שם לא יבין, וגם החברה לעולם לא תוכל לספק מענה משפטי שלם. אולי לא לחינם בחרה התורה לא להכריע בין יעקב לבניו, והותירה אותנו בעיקר המומים, חסרי אונים, בין אנקותיהם של חללי שכם ליבבות האבל של דינה. 
הרב אברהם סתיו הוא מחבר ספרי הלכה ועיון ומלמד בישיבות הר עציון ומחניים
>
