קבלת האחר זה לא משהו שלומדים בספרים, זה לא משהו שאדם יכול "לעבוד" על עצמו כשהוא פוגש במישהו שונה ממנו. קבלת האחר מתחילה בגיל קטן, כשהאחר הוא בעצם עוד אדם, הוא לא אחר. הכול מתחיל בסיפור האישי שלי, אני נשואה לנכה צה"ל, מה שהפך את הבילוי המשפחתי שלנו בבית הלוחם למשהו שבשגרה. ילדיי הורגלו לשוטט בבית הלוחם בירושלים, נוף הילדות שלהם היה מורכב בין היתר מאנשים על כסאות גלגלים, אנשים גידמים ואפילו כאלו עם כוויות קשות. הם לעולם לא חששו, לא ראו בזה משהו "אחר", הם ראו בהם עוד אנשים שמבלים יחדיו בבית הלוחם, בדיוק כמו שהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הרגעים שוועדת פרס נובל תעדיף לשכוח
"הוא קיבל מדהים את המחלה שלי – כנראה שזו אהבה אמיתית"
צדק בצל הכבשנים: בתי המשפט במחנות העקורים אחרי השואה
כאשת חינוך, אני מאמינה שכדי לשנות עמדות, אנחנו צריכים להתחיל בגיל הרך, ללמד לדעת להכיל ולקבל את האחר מאיתנו. חינוך לחיים משותפים על בסיס הדדיות, יוביל אותנו ליצירת חברת מופת הראויה לכלל אזרחיה. בעיניי, אחת המטרות המרכזיות של מערכת החינוך במדינת ישראל היא להפגיש בין תלמידי החינוך 'המיוחד' לתלמידי החינוך 'הרגיל'. מוסדות אלו מתנהלים ברוב מוחץ של המקרים בהפרדה מוחלטת בין האחת לשנייה, הפרדה בין צוותי המורים ובין התלמידים. המערכת חייבת לעודד ולייצר יוזמות משותפות ומפגש בין אוכלוסיות שונות בתוך החברה, וליצור במה לשיתופי פעולה עם בתי ספר מחברות אחרות ומאוכלוסיות ממערכות חינוך שונות. כל זאת על מנת לייצר פעולות ותהליכים המשנים עמדות, סטיגמות ודעות קדומות.
אם כל תלמיד בישראל ייחשף לפחות לסיפור אישי אחד של תלמיד עם מוגבלות או תלמידה עם רקע קצת שונה משלו הוא יצליח לקבל אותו כמו שהוא, מבלי לשים לב להבדל. דור כזה של תלמידים ותלמידות שייפגשו זה עם זו באופן טבעי וקבוע, כחלק משגרת חייהם יוביל את מדינת ישראל למקום אחר. המדינה לא תצטרך להשקיע בהעלאת מודעות לכלל אזרחיה כי לאזרחיה יהיה ברור שערך השוויון הוא מעל הכול וכי השונות היא כוח. במקביל, ערכי הנתינה, הערבות ההדדית וקבלת האחר, יעשו אותנו לאזרחים טובים יותר. נתינה היא המפתח לחברה ראויה וערכית המכבדת את כלל אזרחיה.
יוספה דאר היא מנכ"לית הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות
