אתמול (א') החל שלב ההוכחות במשפט האונס באילת. באייטם בתוכנית "ערב ערב עם גאולה אבן־סער" בכאן 11, הופיעה מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית יעל שרר, וחשפה פרט מזעזע: נפגעת העבירה העידה בבית המשפט, בידיעה שהנערים שפגעו בה מביטים בה, מבלי שהיא רואה אותם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נורמליזציה? בכיר סעודי תוקף את ישראל
– פקע"ר נגד מומחי הקורונה: "שיבואו במקום להעביר ביקורת"
– יוצאים לדרך: הממשלה תשקיע 400 מיליון ש"ח בתחבורה ביו"ש
קשה לדמיין מה הרגישה הנערה בשעות הקשות האלו. מהצד זה נראה שהיא מותקפת שוב בחסות בית המשפט, כשהנערים מביטים בה ברגע אינטימי וקשה והיא אפילו לא רואה אותם.
לא עולה בדעתי שום סיבה שמצדיקה את הסיטואציה הזו. אם כבר, הנערה היא זו שהייתה צריכה לראות את הנערים הפוגעים מבלי שהם יוכלו לראות אותה. לה שמורה הזכות לעמוד מולם, להצביע ולומר "אתם עשיתם לי", מבלי שיסתכלו בה במבט, שלא יאפשר לה להמשיך לדבר.
לנפגעת מגיעה התמיכה הגדולה ביותר מכולנו, ללא הסתרות. מגיע לה לעמוד בראש מורם ולדרוש צדק, למרות שאת מה שעשו לה אי אפשר באמת לתקן. העדות הזו היא גבורה מצידה, והלוואי שהיא יודעת שכולנו איתה.
אבל יותר משאסור להסתיר אותה, אסור להסתיר את הפוגעים. לא מגיע להם להישאר בצללים ולהיות מוגנים מהמבט שלה. רק כשנשים את הנאשמים במרכז הפוקוס תיווצר הרתעה חזקה. עד אז הקורבנות באור הזרקורים, בעוד הפוגעים נשארים מאחורי הקלעים.
ההיבט המהותי של השינוי הזה צריך להתחיל עוד לפני התקשורת ודעת הקהל, הוא צריך להתחיל בבית המשפט. השינוי יתחיל כששופט שפוגש נפגעת עבירה יאמר לה – עכשיו את יכולה לספר מה קרה שם. את גם יכולה להסתכל עליהם בלי לפחד ממבט מצמית בחזרה. את יכולה להסתכל ולעכל, להסתכל ולשנוא, להסתכל ולהיזכר.
עד שזה יקרה, אנחנו נשמור עליה, ולא נביט בה ברחמים ובמציצנות. את המבטים שלנו נשמור לנאשמים, מבטים מלאי בוז ושאט נפש.
