61 שופטים ושופטות בחרה הוועדה לבחירת שופטים, מספר ראוי לכל הדעות. מן הסתם, הרשימה מגוונת ויש בה ייצוג לכל הזרמים והמגזרים, כך יש לקוות, שכן הציבור אינו מכיר את רוב השופטים הנבחרים. אלא שהבחירה הפעם נעשתה מתוך הליך משובש המפר לחלוטין את האיזונים הנדרשים, וברור שאין בו משום השבת האמון האבוד למערכת המשפט ולעשיית הצדק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כשבית המשפט מגן על נאשמים ממבטה של נאנסת
– ישראלים מעוכבים בשדה התעופה בדובאי
– בחירת יועמ"ש הכנסת: הוועדה המליצה על ארבעה מועמדים
אין מדובר רק בקידומו לבית המשפט המחוזי של שופט אחד שעמד בעין הסערה, השופט עבאס עאסי, "אנטי ציוני" כהגדרתה של השרה מירי רגב. נציגות הליכוד, השרה רגב וחברת הכנסת אסנת הילה מארק, החרימו, יחד עם ח"כ צבי האוזר, את הדיון בוועדה וכך יכול היה שר המשפטים ניסנקורן לעשות בה ככל העולה על רוחו.
אין זה משנה אם הוועדה חרגה מהתקנות או מהחוק, ואם היה שם הקוורום הדרוש או לא. ניתן להניח גם שבג"ץ לא יבטל את ההחלטות שהתקבלו בישיבה המוזרה הזו. העצוב בכל העניין הוא ששוב הוכח שבעמדות המפתח החורצות את גורלנו במישורים רבים, ובהם מערכת המשפט, עומדים אנשים שיש לפקפק בכישורי ההנהגה שלהם.
היעדר הכשירות להנהיג היא נחלתם גם של ניסנקורן ורעיו, המגנים הגדולים על מערכת המשפט והפרקליטות, שאינם נותנים אל ליבם את העיוותים המוסריים הכבדים, ניגודי האינטרסים, הנפוטיזם וההתנהלות החקירתית השערורייתית המתלווים לפעולותיה של אותה מערכת. אולם היעדר זה הינו גם נחלתן של נציגות הליכוד שכבשו את מקומן בזכות חנפנות והתרפסות, הן בפני חברי מרכז והן בפני השררה.
רגב ומארק שוב הוכיחו כי "רק הליכוד יכול". רק הליכוד יכול להיות בשלטון עשרות שנים מבלי לקדם דבר וחצי דבר. רק הליכוד יכול לאיין את כוחה של הפקידות הלא-נבחרת, לא לבצע רפורמות נדרשות בהרכב בית המשפט העליון או להקים גוף ביקורת ראוי לשמו על הפרקליטות. רק כאשר הוגש כתב אישום נגד נתניהו התעוררו בליכוד, אבל נראה כי זה מאוחר מדי. כל שנות כהונתו התאפיינו בגישה "ממלכתית" שכעת תקועה לו בגרון.
שוב אנו רואים כיצד כוחן של השתיים הוא רק בפיהן ואפסותן במעשיהן. בצעקות, הצהרות והתלהמות לא עושים רפורמות במערכת המשפט. בעצם, לא עושים רפורמות בכל מערכת שהיא. מארק יודעת להתלהם בראיונות ולהצהיר: "לא אבחר שופטים שמאלנים" אך הצהרותיה אלה התנפצו אל קרקע חדלונה המעשי.
ההתקפות המשתלחות של מירי רגב עברו מהשמאל אל הימין ומתמקדות לאחרונה באנשי "ימינה" – בכיפתו של בנט, בהצלחתו של סמוטריץ' במשרד התחבורה ובפעילותה הברוכה של איילת שקד במשרד המשפטים. רגב הוכיחה, כמו אז, בימי ההתנתקות, כי היא חרב להשכיר בידי הפטרון שלה. אז היה זה דן חלוץ והיום זה בנימין נתניהו.
על רקע כישלונה המרהיב של רגב מוכח שוב כי "לא ברעש השם". בצלצולים ובמחיאות כפיים מצד ה"בייס" לא עושים מהפכות ולא משנים דבר. רק מעמיקים את השבר, את הקרע בעם ואת השנאה היוקדת שלהבתה רק מתגברת.
התיקון העמוק הנדרש במערכת המשפט – החזרת האיזון בין מדינה יהודית ודמוקרטית ממצב ה"אול שמאל" השלט בה היום – אסור שיכלול התלהמות ודורסנות נוסח רגב ומארק. בשיטה הזו הכישלון מובטח, כפי שהוכח השבוע.
איילת שקד השכילה ליצור בריתות וקואליציות ולהעביר שורה של שופטים שמרנים בכל הערכאות. היא ידעה למצוא את המשותף ולנווט בחוכמה בין מרכיביה השונים של הוועדה, כפי שעושים במערכת כל כך פוליטית. הדבר נעשה בשקט שיש בו עוצמה, לא בצווחות פופוליסטיות והצהרות ריקות מתוכן. היא התחילה מסלול מרתון, שלמרבה הצער, נקטע בעודו באיבו.
כעת, מגיע הפיל אל חנות החרסינה שבה התנהלה בעדינות ומנתץ ושובר מכל עבר. הרצון לקושש קריאות הערצה וקולות בפריימריז גובר על שיקול הדעת, על הערכים ועל השאיפה לתקן. המערכת עצמה, כפי שכתב יהודה יפרח במאמרו המכונן בשבת האחרונה ב"יומן" של מקור ראשון, "אינה אוהבת שמטילים דופי ביושרתה והמתקפות עליה רק מחזקות את הנחישות שלה להמשיך עד הסוף". לפיכך, כל הצהרה פופוליסטית אולי זוכה ל"כפיים" אבל לא מקדמת אפילו קצת את הרפורמות הדרושות במערכת.
והשבוע המציאות הוכיחה זאת שוב. צריך להפסיק לצעוק ולהתחיל לעבוד. כי, בפרפראזה על משפט חביב על נתניהו, אם זה נראה כאווזה, מגעגע כאווזה וחסר מעש כמוה, כנראה זו נציגת ליכוד בוועדה לבחירת שופטים.
