בימים ההם אין ממשלה בישראל, ובעיקר אין ראש ממשלה בישראל – יש שניים. דומה שראש הממשלה בנימין נתניהו לא הבין עד הסוף, כשהסכים לחקיקת תיקון חוק יסוד הממשלה והקמת "ממשלת החילופים", מה בעצם משמעותו של החוק. בליכוד ובסביבתו של נתניהו טוענים כבר חודשים שאנשי כחול לבן בממשלה ובכנסת מתנהגים כמו אופוזיציה בתוך הקואליציה. בשבוע שעבר נתניהו אפילו נתן שם לתופעה כמיטב כשרון הקופירייטינג שלו – "קואוזיציה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צעקות והתלהמות לא יביאו לרפורמות במערכת המשפט
– הגבירו את העלייה: הטרור והאנטישמיות בעולם שוברים שיאים
– בחירת יועמ"ש הכנסת: הוועדה המליצה על ארבעה מועמדים
אבל קופירייטינג הוא לא הסיפור כאן, וזו גם לא "קואוזיציה". נתניהו ואנשי הליכוד פשוט לא הבינו, או אולי לא רצו להבין, איזה הסכם קואליציוני ואיזה מבנה קואליציוני מכרו להם שני עורכי הדין, אבי ניסנקורן ואבי ליכט. הם לא הבינו שבמדינת ישראל לא הוקמה ממשלת אחדות כי אם שתי ממשלות. התואר "ראש הממשלה החליפי" איננו תואר, הוא אכן מציאות. נתניהו הוא הראש של ממשלה אחת, ואילו בני גנץ, או בעצם, במובן המהותי, אבי ניסנקורן, עומדים בראשה של הממשלה השנייה. כל אחת מהממשלות הללו מתנהלת באופן עצמאי, מקבלת החלטות באופן עצמאי, ולא מתחשבת בממשלה השנייה שפועלת לצידה.
אירועי אמש בוועדה לבחירת שופטים היו כמובן דוגמה מצוינת. שר המשפטים אבי ניסנקורן עשה בית ספר לאנשי הימין בוועדה, שפשוט לא הבינו איך המערכת הזו עובדת. את ה"תרגיל" שהם עשו לו הוא סיכל עוד לפני שהם חשבו עליו, כפי שבוודאי הבחינו חדי העין שראו את התאריך המתנוסס על חוות דעת יועמ"שית משרד המשפטים.
ניסנקורן הבין בדיוק איך הוועדה עובדת, בעוד ראש הממשלה נתניהו התעקש למנות כחברה בוועדה את ח"כ אסנת מארק שיזמה הצעת חוק לביטול לשכת עורכי הדין. הצעת החוק כשלעצמה איננה רעה, אך להכניס לוועדה מי שמקדמת הצעת חוק כזו זה צעד בטוח לכישלונה בוועדה. בשביל לגייס את עורכי הדין בוועדה, כך שלא תהיה החלטה שתתקבל עם קונצנזוס, צריך לשבת בוועדה חבר כנסת שיודע לעבוד יד ביד עם הלשכה. את המלחמות עם הלשכה צריך להשאיר לאחרים. יתרה מכך, חברי כנסת שאינם מבינים את המצב החוקי לאשורו ואינם לוקחים בחשבון שהחרמת הישיבה מצידם עלולה לפגוע קודם כל במה שהם מבקשים לקדם – מקומם אינו בוועדה.
הנזק של ישיבת הוועדה לבחירת שופטים שהתקיימה אמש יישאר איתנו עוד שנים רבות. מינוי וקידום שופטים בעייתיים הוא בלתי הפיך. אך כעת יש לקוות שבליכוד לפחות ילמדו את הלקח, ויבינו שלתפקידים רגישים צריך למנות מי שמבינים את הסיטואציה. השאיפה לשנות מן היסוד את שיטת מינוי השופטים היא שאיפה נכונה שראוי לקדם, אך עד אז צריך לעבוד עם מה שיש. במבחן הזה, בליכוד – בראשות בנימין נתניהו ועם שתי נציגותיו בוועדה, השרה מירי רגב וח"כ אסנת מארק – נכשלו כישלון חרוץ, וכל התירוצים לא יעזרו.
