לא מזמן היה לי מבחן, אחד מיני רבים במסגרת לימודי הרפואה, שהיה מלחיץ וקשה במיוחד. כשסוף כל סוף הגיעה ההודעה מהאוניברסיטה על ציונים חדשים, רצתי לפתוח את האתר וגיליתי שקיבלתי אחלה ציון. אבל במקום לשמוח, מה שאמרתי לעצמי ברגע הראשון זה ש"בטח כולם קיבלו ציונים גבוהים". לצערי, זאת לא הפעם הראשונה. תמיד כשאני מקבלת ציון טוב זה כי המבחן היה קל, או שפשוט היה לי מזל, זה בטח לא כי אני מדהימה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מיליארדר פלסטיני פתח בהליך משפטי לביטול הצהרת בלפור
לבחור סופגניה נכון: אם כבר להשקיע אז שיהיה שווה
חמש שעות, 61 מינויים: הוועדה לבחירת שופטים התכנסה
למעשה, אני לא זוכרת שלב בחיי שבו הגבתי אחרת להצלחות. כשאני נכשלת לעומת זאת, אני מיד לוקחת את כל "הקרדיט" לעצמי, ומרגישה הרבה פעמים שאני פשוט לא מספיק טובה.
לפני שלוש שנים גיליתי שאני לא לבד. קראתי מאמר של שתי חוקרות מסטנפורד שחקרו את נושא ייחוס הצלחה וכישלון אצל ילדים. הן גילו שכשילדות נכשלות, הן נוטות להאשים את עצמן ולייחס את הכישלון לגורמים פנימיים כמו תכונות האופי או היכולות שלהן – "אני לא חכמה מספיק". בנים, לעומת זאת, נוטים להאשים בכישלון נסיבות חיצוניות, ובהצלחה – בדיוק להפך.
מחקרים רבים מתארים איך דפוסי התנהגות אלו ישפיעו על הילדות לשארית חייהן ויגרמו להן לפתח הערכה עצמית נמוכה ופחד מכישלון. כזה שימנע מהן לצאת מאזור הנוחות שלהן. כך צעירות רבות נמנעות מלהגשים את הפוטנציאל המלא שלהן, וכך גדל פער ההזדמנויות בין גברים ונשים.
הנטיות האלו ניתנות לשינוי, אבל בשביל זה צריך להתערב בשלב מוקדם. כמה מוקדם? בגיל ההתבגרות הביטחון העצמי של נערות יורד בכ־30%, ובעוד שבנים נוטים להגדיר את עצמם כ"הרפתקנים" ו"חסרי פחד", בנות בוחרות במילים כמו "ביישניות" ו-"מודאגות".
כדי לראות יותר מנכ"ליות, מנהלות בתי חולים, ראשות ממשלה ומדעניות מובילות – צריך לחזור לרגע שבו מתפתחות התיאוריות העצמיות שלנו, שכל כך קשה לשנות אחר כך, ולעבוד עם ילדות בגיל ההתבגרות.
פעילות כמו של עמותת "שוות" שמאפשרות לנערות לחזק את תחושת הערך העצמי שלהן ולתת כלים פרקטיים, הן הדבר שיאפשר לנערות לממש את השאיפות שלהן.
במסגרת הפעילות הקבוצתית, החניכות של שוות לומדות איך לעמוד מול קהל, להציג את עצמן, לקבל את ההחלטות הנכונות בשבילן גם תחת לחץ. בנוסף, כל חניכה נפגשת גם לחונכות אישית עם החונכת שלה, וכך יש לה הזדמנות לתרגל הצבת מטרות ויעדים חודשיים אישיים בתחום שמעניין אותה וחשוב לה. בסוף כל חודש, כל חניכה ממשבת את עצמה בעזרת החונכת, מנתחת באילו יעדים עמדה ובאילו לא, ומדוע. גישה זו נועדה לאפשר להן לראות בכל כשלון הזדמנות ללמידה, והכי חשוב, במסגרת הפרויקט האישי שכל חניכה יוזמת הן לומדות להעז, לדחוף את עצמן קדימה בכל הכוח ולא לעצור את עצמן.
אני רואה אותן צומחות ומנסה ליישם את זה גם בעצמי, לזהות רגעים כמו אותה תגובה ראשונית למבחן, בהם אני מתנהגת בהתאם לסטריאוטיפ. בשנים האחרונות אני מגלה שוב ושוב כמה קשה לשנות דפוסי חשיבה בגיל 28 לעומת גיל 12, אבל אני ממשיכה לעבוד קשה, ומבינה אפילו יותר למה על מנת לצמצם את הפער הקיים בין נשים וגברים בעמדות בכירות בשוק העבודה, יש צורך בהתנסות של ילדות ונערות בחוויות מנהיגות ובפעילויות מבססות ביטחון.
ואנחנו, ה"מבוגרות", חייבות ללמוד למצוא את הרגעים האלה, "רגעים של שוות", ולעבוד על עצמנו בכל הכוח ובעיניים פקוחות כדי לא לעצור את עצמנו אפילו לרגע, ולהמשיך לשעוט קדימה.
