הבהרה: אין בטור הזה כדי להסיק כי ירי על גנבים מותר, שכן על פי הוראות הפתיחה באש שימוש בנשק חם מותר רק כשנשקפת סכנת חיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מיליארדר פלסטיני פתח בהליך משפטי לביטול הצהרת בלפור
– למרות בשורת החיסונים למומחים יש תרחישי אימים
– הוועדה למינוי שופטים: כשניסנקורן עשה לליכוד בית ספר
סערה קמה בשבוע האחרון בעקבות מותו של פורץ שחדר לחצר בית בדרום, ככל הנראה מתוך כוונה לגנוב רכב. אריה שיף, תושב ערד, שלחצרו פלש הפורץ ועל ידיו נורה, מוכר כאדם נורמטיבי, נקי מכל רבב וחסר כל זיקה לעולם הפלילי. שיף נקלע לסיטואציה מרתיחה שאלפי אזרחים נתקלים בה מדי לילה: הוא שמע רעש בחצר ביתו, כך על פי הפרסומים, יצא לבדוק במה מדובר והבחין באדם שמנסה לפרוץ לרכבו.
בשבוע אחד נגנבים אלפי רכבים בישראל. בחלק גדול ממקרי הגנבה מדובר בכנופיות פורצים שמטרתם אחת: העברת הרכב לגריטה בשטחים והחזרתו כחלקי חילוף הן בשטחים והן בישראל. מדובר ב"תעשיית" פשע שמדינת ישראל, צריך להודות, לא באמת נלחמת בה.
התגובה הראשונה של אדם שנקלע לסיטואציה כזו היא, כמובן, להתקשר למשטרת ישראל, ועל זה אני יכול להעיד מניסיון אישי. אך במענה ראשוני לפנייתו נתקל האזרח בשאלה "האם יש לך ביטוח". בכך מאותתת המדינה לאזרח המודאג שהכיסוי הביטוחי הוא הראשון במעלה ולא, חלילה, הביטחון האישי. זה סיוט שקשה להסביר במילים. אדם זר, כנראה בעל אופי אלים כי זה חלק מדרישות המקצוע, נכנס למרחב הפרטי שלך ולוקח ממך את מה ששייך לך ותגובתך מוגבלת לפנייה לאנשי החוק והסדר. והמשטרה, האמונה על אכיפת החוק, במקום לספק ביטחון, נותנת, במקרה הטוב, עצה טובה: "לך תעשה ביטוח".
הבעיה היא שבשנים האחרונות בוחרת המדינה להזניח את האזרח ולטפח את הכנופיות. כשאין אכיפה, וכשלבתי המשפט מגיעים הגנבים מגובים בחוק שמיטיב עימם יותר מאשר עם האזרח הקטן – נוצר כאוס. את הגנב הקטן – זה שפורץ לבית וגונב מכשיר נייד, ארנק או מפתח של רכב או זה שעובר ליד רכב, שובר את השמשה וגונב את קופסת המטבעות שמונחת בסמוך לידית ההילוכים – נשים רגע בצד ונעבור לפשיעה המורכבת מזרעי ההתרשלות של הרשויות – הפרוטקשן.
כנופיות הפרוטקשן הן האוניברסיטה של הפורץ הקטן. גנב קטן מתחיל את מסלול ההשכלה שלו "בבית ספר יסודי" בו הוא לומד לגנוב ממתקים מהמכולת, ממשיך ל"חטיבת הביניים" שם הוא מתמחה בגנבת כסף מההורים או מהשכנים ומגיע ל"תיכון" בו הוא מקבל מעמד של בוגר ומנוצל על ידי הכנופיות לפריצה לרכבים, כשעל הדרך הוא פורץ לבתים כדי לשרוד. אחרי קבלת הדיפלומה הוא עובר ל"אוניברסיטה של החיים", כהגדרתו, ומתקבל אחר כבוד לכנופיות הפרוטקשן. ה"דיקן" לרוב הוא ראש משפחת פשע והגנב הקטן הוא רק השליח. כעת, אחרי שלמד לגנוב ולפרוץ הוא עובר סטאז' באיומים ובאלימות. כשסל הכלים המלא ברשותו הוא מסיים את חוק לימודיו והופך לפושע מן המניין. הרוב המכריע של פושעים אלה לא מגיע כלל למערכת האכיפה, וכשהוא כן מגיע, לרוב זה יסתיים בעונש קל.
בחזרה לאריה שיף. לאורך כל חייו הוא שמר על החוק, למד בבתי ספר של ממש וחי חיים של אדם שיודע מה חוקי ומה לא. לאורך השנים הוא הסתכל מהצד וראה כיצד ממשלת ישראל לדורותיה, במדינה בה הוא מקפיד כל כך לשמור על הכללים, שמה את החוק בצד ובוחרת להעניש את אלו שקל יותר לפגוע בהם. וכשהגיע הגנב הקטן לחצר ביתו, אריה היה בטוח שכדי להניס את הפורץ עליו להשתמש בירי. למזלו הרע זה נגמר במותו של הגנב. את אכזריותו של החוק, לומד אריה על בשרו. אותו חוק שהוא כיבד כל כך לאורך חייו, שרגע אחד של שיקול דעת מוטעה גרם לחוק לסובב אליו את הגב.
אם אריה היה עובר את מסלול לימודים כמו זה של הגנב הקטן, אולי הוא היה מצליח לצאת מזה. אבל אריה, לרוע מזלו, הוא בדיוק האזרח שעל כשליו אוהבת המדינה להפעיל את סמכויות אכיפתה. כי אחד כמו אריה שיף מגיע לידיה לעיתים נדירות, לעומת הפורץ שבא לביתו – כמוהו יש אלפים. ובסדר העדיפויות במדינה שלנו קל יותר להעניש אחד נדיר מאשר אלף בכל ערב.
איך יסתיים הסיפור הזה של אריה שיף? אני לא יודע. אבל כשהמדינה מתרשלת בתפקידה ומאפשרת לכנופיות להטיל אימתן על תושבים, אין כל פלא בכך שאזרחים לוקחים את החוק לידיים.
