כן לתעדוף
אחרי חודשים שבהם אנחנו דנים בקריטריונים של סדרי העדיפויות שיחולו במבצע הגדול של חיסוני הקורונה, באה אתמול (ב') מרב ארלוזורוב, פרשנית "דה מרקר", ובישרה שכנראה לא יהיה שום תעדוף, אלא כל מי שירצה יוכל לבוא ולהתחסן, וכל הקודם זוכה. הנימוק הרשמי הוא החשש הגובר מכך שאנשים יחששו בכלל להתחסן, ולכן אין טעם לתעדף מבוגרים או חולים, שכנראה יחששו הכי הרבה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: יותר מנכ"ליות? זה יתחיל רק מלמטה
– שיעור פיזור: האם לוין יוכל לדחות הליכה לבחירות?
– אפויות או מטוגנות, סופגניות הן טעם החג
אבל אני חושד שישנו גם נימוק סמוי: התעדוף כרוך כמובן גם בעימות עם הלא מועדפים, בוודאי כשעל הפרק הזדמנות לצאת ממעגל הסיכון של מגפה שכבר קטלה למעלה ממיליון וחצי בני אדם. לראש הממשלה, שעומד לפני מערכת בחירות גורלית, אין שום עניין לריב עם גורם כלשהו, ולכן יעדיף שלא לתעדף.
יהיה אשר יהיה ההסבר לשינוי המדיניות, בעיני הוא שגוי. הצבת סדרי עדיפויות בקבלת החיסונים – קודם כל לצוותים הרפואיים, לזקנים, ולחולים במחלות כרוניות מסוכנות – היא עניין מתבקש. במחלת הקורונה יש פער ברור בין רמת הסיכון של אנשים שונים, וגם פער בחומרת המשמעות של מחלה בין אנשים שונים. אינה דומה משמעותה של הידבקות אצל רופאים ואחיות להידבקות אצל מורים וגננות. החיוניות של הצוותים הרפואיים, דווקא בשעה הזו, היא שעושה את ההבדל.
יתר על כן: בכל מקרה, כמו רוב מדינות העולם, נתחיל את מהלך החיסון כשבישראל עדיין את מספר מנות החיסון המספיק לחיסון כלל האוכלוסייה. זה כבר מנבא קרב על מנות החיסון שיגיעו. מכיוון שמדובר בחיי אדם, הקרב הזה עלול להיות מכוער ממש. לכן יש חשיבות שגורם ממלכתי עצמאי הוא שיקבע את סדרי העדיפויות בקבלת החיסון, וכולנו נצטרך לקבל את פסיקתו.
ההתנצלות צריכה להספיק
לא אהבתי את הפטור המהיר מדי והגורף מדי שנתנו אנשי פרקליטות המדינה, וגם רוב הכתבים לענייני משפט, לעמית איסמן, מי שנבחר על-ידי ועדת האיתור לכהן כפרקליט המדינה הבא. הרגשתי שאנשי הפרקליטות נותנים בקלות מדי את ברכת הדרך למינוי של אדם שדיבר בגסות ובאופן מיני בוטה ומזלזל בכמה נשים שהיו כפופות למרותו במהלך השנים, ומן הסתם לא יכלו להשיב לו כגמולו.
הביטויים האלה היו יותר מדי חמורים, וחזרו יותר מדי פעמים, מכדי שאפשר יהיה לנפנף אותם כמכה קלה בכנף. אלה גם התבטאויות מהסוג הבוטה ביותר של הטרדה מינית, שאצל אנשים אחרים לא היו עוברות בכזו מהירות וזלזול. גם העובדה שרוב כתבי המשפט מיהרו להתייצב לצידו של איסמן והפרקליטות הריחה מאותו טעם לפגם שנגדו מתלוננים מבקרי הפרקליטות: ברית הגנה בין הממסד המשפטי ומי שמתיימרים לסקר אותו באובייקטיביות.
בעיני, חטאיו של אדם לא צריכים לרדוף אחריו עד ליומו האחרון. זה תלוי כמובן קודם כל בגודל החטא, אבל צריך להיות תלוי גם בגודל ההכרה והחרטה על החטא מצד הגורם הפוגע. ואם הגורם הפוגע אכן הכיר בחטאו, התנצל עליו בפומבי, גם בפני הנפגעים והנפגעות עצמן, ראוי לסלוח לו, בוודאי כשמדובר בחטא שבסופו של דבר הוא מילולי בלבד. על מעשה של הטרדה מינית בוודאי שהתנצלות לא תספיק לכפרה.
אבל מרגע שעו"ד איסמן אכן התנצל בפומבי, במאמר שפרסם בעיתון הארץ (מעניין למה דווקא שם: האם מי שנפגעו מהתבטאויותיו נמנים על קוראיו המשוערים של העיתון, או שמא המטרה היא שמקבלי ההחלטות הם שיראו אותה), מן הראוי לסלוח לו, ולסגור את הפרשה, כל עוד לא התגלה מידע משמעותי נוסף. לא רק פה מלוכלך מהווה תכונה גרועה ומזיקה. גם טהרנות יתר עלולה להזיק מאוד. ועם זאת, לפני שייסלח לו סופית, עדיין צריך איסמן להזמין אליו את הנשים שנפגעו ממנו ישירות ולהתנצל בפניהן באופן אישי. בסופו של דבר, את ההתנצלות הוא חייב קודם כל להן, עוד לפני שהוא חייב אותה לציבור.
דמיין שהוא מת!
8 בדצמבר 1980, בדיוק היום לפני 40 שנה, נפל בתוך שבוע החנוכה. הייתי אז תלמיד כיתה י"א, שהשתתף במסע חנוכה (היה פעם משהו כזה) של תנועת בני עקיבא בהרי אילת. אחד מבני השבט הביא משום מה טרנזיסטור גדול לטיול. אולי רצה להשוויץ בו, ואולי סתם היה מכור מדי לרדיו. כך או כך, בעודנו מהלכים בשבילי הוואדי, נחתה עלינו בשורת האיוב: ג'ון לנון נרצח!
לדור שלא ידע את ג'ון נאמר שהוא, ולהקת הביטלס שלו, היו לדורנו פי כמה בולטים ונערצים מכפי שמדונה מוכרת ונערצת אצל בני דורנו. כשחזרנו אחרי חנוכה לישיבה התיכונית שלנו, המדרשיה, אפילו ערכנו לו אזכרה קטנה. סוג של מרד נעורים.
לנון היה הרבה יותר מסתם סולן של להקה בולטת. עד שנרצח, הוא היה ה"חיפושית" המפורסם ביותר. הוא גם לקח את חזון הסיקסטיז על אהבה חופשית ושלום עולמי רחוק יותר מכל הזמרים בני דורו, וגם מחבריו ללהקה. הוא הצטלם עם אשתו, יוקו אונו, עירומים במיטה, כדי להפגין את תמיכתם בחופש מיני, וכתב את השיר Imagine כביטוי לתמיכתו בעולם שבו כולנו בני קהילה אחת, קהילת בני האדם, בלי חלוקה לעמים, דתות, או כל חלוקה אחרת.
אימג'ין היה שיר כל כך חזק במילותיו ובלחן שלו, עד שכל הלוחמים בחזון האוניברסלי הזה בשם הדבקות בלאומים ודתות הפכו אותו לנמסיס שלהם, שורש הרע. אני עצמי קראתי כמה וכמה מאמרים כאלה, ואולי אפילו כתבתי אחד. גם לי ברור שלא רק שהפנטזיה על איחוד כל בני האדם לישות אחת, שאין בה הבדלים כלשהם, איננה ריאלית. היא גם שאיפה שגויה, אפילו אם ניתן היה להגשימה. אחד ממוקדי היופי של האנושות מצוי במגוון התרבותי שהיא מציגה לנו, ודווקא לא באחדות מטשטשת-כל. ובכל זאת, אני לא אוהב את הקלות הרבה מדי שבה בא לידי ביטוי בוז גדול מדי כלפי השיר בעולמו של הימין הישראלי.
אני לא יכול שלא להתרגש כשאני שומע את לנון שר בתקווה גדולה את הפנטזיה התמימה והשגויה שלו. כי גם אם התוכן שגוי, הוא נובע מאהבה גדולה לאנושות, לכלל בניה, ורצון שההבדלים היפים ביניהם יפסיקו להביא שוב ושוב לכל המלחמות והסבל שאנחנו חווים בגלל אותם הבדלים. אז כן, המלים של לנון שגויות, אבל מי שלא יודע להתפעל מ'המוזיקה' של אותן מלים כנראה גם כן חסר משהו בליבו.
