17 בדצמבר 2010 ייזכר בתולדות העולם כולו, לא רק בעולם הערבי, כיום של טרגדיה אנושית מרה שפתחה תקופה של תקווה גדולה, אבל כגודל התקווה כך הייתה עוצמת האכזבה. האביב הפך לגיהנום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: לא לפופוליזם: חייבים לתעדף את מתן החיסונים
– שיעור פיזור: האם לוין יוכל לדחות הליכה לבחירות?
– דעה: הצד השלישי: כשגיא זוהר בדק את בודקי העובדות
באותו יום, בעיר שדה בתוניסיה ששמה סידי בו-זיד, בחור ששמו מחמד בו עזיזי שלח אש בבגדיו במחאה על העלבון מסטירה שקיבל משוטרת כי הפעיל באופן לא מוסדר דוכן ירקות כדי להתפרנס. חבריו החלו בהפגנות נגד השלטון המסואב של הנשיא זין אלעאבדין בן עלי והפגנות אלו התפשטו לבירה תוניס.
ערוץ אלג'זירה הציג הפגנות אלה בשידור ללא הפסקה שגרם להמוני תוניסאים לזרום להפגנות שהלכו והתגברו. אחרי כחודש נאלץ הנשיא לברוח עם אשתו וילדיו, ועל הדרך גם גנב טון וחצי של זהב ממרתפי הבנק המרכזי ולקח איתו למקלט בסעודיה.
החל מינואר 2011 התפשטו ההפגנות למצרים, תימן, לוב, סוריה, בחריין, אלג'יריה, ירדן, מרוקו, עיראק, סודאן, כווית, לבנון, מאוריטניה ואפילו סעודיה ועומאן. ברוב המקומות הן נרגעו או "הורגעו" בהתערבות חיצונית דוגמת ההתערבות הסעודית בבחריין, אבל בסוריה, לוב ותימן הבלגן רווי הדם ממשיך עד היום הזה ומושך כוחות זרים אל הוואקום השלטוני.
מצרים חוותה שינויי שלטון משמעותיים – כולל שנה של שלטון "האחים המוסלמים" – ותמורות אלו החלישו את הכלכלה הרעועה ממילא. תוניסיה מיטלטלת בין כוחות אזרחיים מנוגדים, מאסלאם פוליטי עד ליברליזם בגוון אירופי.
המטרה העיקרית של המפגינים בתחילת דרכם הייתה רצון לחסל את הדיקטטורה, אכזריות זרועות הביטחון, השחיתות, האבטלה, העוני, הבערות, הדחיקה לשוליים, ותחושת הזלזול שרשויות המדינות הקרינו כלפי נתיניהם. המציאות המרה ברוב מדינות עולם הערבי הייתה מנוגדת לחלוטין למצב במדינות המפרץ, באירופה ובאמריקה, שהחל להופיע בפני ההמונים בזכות אמצעי התקשורת ובמיוחד ערוצי הלוויין והתקשורת החברתית, במיוחד פייסבוק.
עשר שנות "האביב הערבי" – שהאחרונה בהן היא "שנת הקורונה" – הביאו רבות ממדינות ערב אל עברי פי פחת. המחסור במזון, המלחמות הלא פוסקות בלוב, בסוריה, בעיראק ובתימן, וההשתלטות האיראנית והאדישות העולמית הגבירו את צרות המזרח התיכון
ערוץ אלג'זירה שעלה לאוויר בשלהי 1996 הפך לערוץ של ג'יהאד תקשורתי המייצג את ארגוני "האחים המוסלמים", והוא העביר ממדינה למדינה את ניצוץ ההפגנות והמרד נגד השלטון. ניתן להשוות את העולם הערבי בשלהי 2010 לחבית חומר נפץ, שאלג'זירה פיזרה סביבה אדי דלק סילונים, ומחמד בו עזיזי היה הניצוץ שהדליק אותם.
מדינות שהובילו במשל שנים רבות את הלאומיות הערבית – סוריה, לוב ועיראק (שבה החל הבלגן ב-2003) – התדרדרו לתוך מלחמות פנימיות ועד היום הן נאבקות על שרידותן בשל ההטרוגניות של אוכלוסיותיהן. הליגה הערבית, הארגון שגילם את האומה הערבית כגוף מייצג כלפי חוץ, מפשר ומגשר כלפי פנים, הפך למשותק לחלוטין.
כאשר המשטרים חדלים להיות אפקטיביים והאנרכיה משתלטת על המרחב הציבורי, כל מי שיש בידו יכולת לברוח עושה זאת במהירות האפשרית: מיליונים של ערבים היגרו לכל מדינה בעולם שהסכימה לקבלם. משכילים, אקדמאים, מהנדסים, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים הלכו לחפש סביבה שקטה ובטוחה להם ולמשפחותיהם בניכר. מיליוני מהגרים מהמזרח התיכון הגיעו לתורכיה, לאירופה, ולמדינות רבות אחרות, והשאירו את ארצותיהם ללא כוחות לבנותן מחדש.
במקביל יצאו מהחורים הגורמים המסוכנים ביותר שדוכאו לאורך שנים רבות והמתינו להזדמנות לצאת לאוויר הפתוח: הארגונים האסלאמיים הרדיקליים שיצאו ממדרסת "האחים המוסלמים" ובראשם אלקאעדה וגרורותיה. הם קנו לעצמם לגיטימציה באמצעות לחימה עיקשת – "ג'יהאד" – נגד השלטון המושחת והאכזר, אך בשנת 2014 הם עברו סובלימציה כשהקימו את "מדינת האסלאם בעיראק וסוריה" (דאעש). מדינה זו הטילה פחד בלבבות רבים בעולם באמצעות שיטות המתה זוועתיות, והיא הביאה להסכמה בינלאומית למעורבות זרה, בעיקר מצד רוסיה וארה"ב. חיסול דאעש לא הביא למות האידיאולוגיה הקיצונית שבבסיסו והיא רק שינתה מקום: היא חיה, בועטת והורגת בסיני, באלג'יריה, באפריקה ובאירופה ובכל מקום שאליו ברחו חיילי דאעש. מידי פעם הם מוציאים פיגועים, וראינו רק לאחרונה את סכיניהם פועלות בצרפת.
המפסידים הגדולים של האביב הערבי הם דווקא העמים המסכנים שיצאו לרחובות בדרישות מוצדקות לחלוטין, אך נתקלו בכוח חסר רחמים ובאדישות בינלאומית רועמת כלפי שפך הדם הסיטוני. מועצת זכויות האדם של האו"ם התגלתה במערומי צביעותה כשהכניסה לשורותיה דווקא את אותן מדינות המואשמות בהפרה המונית של זכויות האדם.
טרגדיות "האביב הערבי" דחקו את הבעיה הפלסטינית לשולי ההתעניינות הציבורית, ופוליטיקאים ערבים רבים מבינים שבעיה זו איננה מתקדמת לפתרון, בעיקר בגלל שישראל איננה נכנעת לנרטיב המומצא שטוו ארגוני הטרור, מפת"ח והחזיתות דרך חמאס וכלה בג'יהאד האסלאמי. בסעודיה אפילו מתפתחת דעת קהל המנכסת לסעודיה את "מסגד אל אקצא", דבר השומט את הקרקע מתחת הטיעונים הדתיים הפלסטינים לבעלות על ירושלים.
המרוויחים הגדולים של האביב הערבי הם מדינות חצי האי ערב (למעט תימן) שעליהן הוא פסח. מדינות שעד לפני עשר שנים חיו בשולי העולם הערבי, הרחק מזרקורי ההתעניינות הפוליטית האזורית והבינלאומית, הפכו לשחקנים מרכזיים בכל ההתנהלות הבינלאומית מול המזרח התיכון.
הבלגן במזרח התיכון אפשר לכוחות לא ערביים – פריפריאליים וזרים – לחדור לתוכו ככל אוות נפשם. רוסיה הצילה את משטר אסד בסוריה ובתמורה השתלטה על מערב המדינה ועל מרבצי הגז הטבעי הענקים בקרקע הים התיכון השייכים לסוריה; איראן השתלטה באמצעות שליחיה וגרורותיה – כגון ארגוני חיזבאללה בלבנון ובעיראק – על עיראק, מרכז ומזרח סוריה, לבנון, תימן ועזה; תורכיה של ארדואן משתלטת על חלקים בסוריה ובלוב, וישראל – זו שבעבר תוארה כ"סכין בלב האומה הערבית" – מרחיבה את רשימת המדינות הערביות שקיבלו את קיומה, הכירו בה ועשו איתה שלום.
ניתן להשוות את העולם הערבי בשלהי 2010 לחבית חומר נפץ, שאלג'זירה פיזרה סביבה אדי דלק סילונים, ומחמד בו עזיזי היה הניצוץ שהדליק אותם.
אתיופיה מרגישה חזקה מספיק מול מצרים עד כדי כך שהקימה סכר על הנילוס הכחול העלול להביא את מצרים על מאת מיליוני תושביה למחסור קטלני במים. סודאן התפרקה לשתי מדינות, דרום סודאן וסודאן, וייתכן שתהליך ההתפרקות ימשיך לא רק בסודאן אלא יתפשט במדינות ערביות נוספות.
עשר שנות "האביב הערבי" – שהאחרונה בהן היא "שנת הקורונה" – הביאו רבות ממדינות ערב אל עברי פי פחת. המחסור במזון, המלחמות הלא פוסקות בלוב, בסוריה, בעיראק ובתימן, וההשתלטות האיראנית והאדישות העולמית הגבירו את צרות המזרח התיכון.
הגרוע מכול צפוי בעתיד הקרוב: הממשל האמריקני הנכנס של ג'ו ביידן מתכוון לחזור להסכם הגרעין ולהסיר את הסנקציות מאיראן. מהלכים אלו יגבירו את היכולת האיראנית להתערב במדינות ערב ולזרוע בהן מוות והרס.
כתוצאה מכך, ייתכן מאוד שנראה גל הגירה – או עדיף: בריחה – נוסף של מיליוני בני המזרח התיכון אל ארצות אחרות, שבהן יוכלו לשקם את חייהם שנהרסו בשל "האביב הערבי".
לסיכום, ניתן לומר שכגודל התקוות שליוו את "האביב הערבי" בתחילת דרכו, כך גודל האכזבה ממנו.
