אחת הדילמות שעמדו מן הסתם בפני פרקליט המדינה שי ניצן כאשר הכין את נאומו לכנס 'מקור ראשון' והמכון הישראלי לדמוקרטיה, היא כיצד יוכל מצד אחד להשיב בחדות לביקורת המופנית כלפי רשויות האכיפה בנוגע לטיפולן בתיקי ראש הממשלה, ומצד שני להישאר בחיק האובייקטיביות והנייטרליות, ולא להצטייר כמי שעומד בצד שכנגד נתניהו. את התוצאה ראינו ביום ראשון השבוע: ניצן קרא מדף מוכן, מילותיו היו מדודות והנימה הייתה מאופקת, מתונה וכמעט חסרת רטוריקה. ובכל זאת, נדמה שמאחורי כל אלה ניצבה תרעומת גדולה.
במשך כרבע שעה התפלמס ניצן באלגנטיות ובעקיפין עם טענות ראש הממשלה ותומכיו, וכשחקן קבוצתי טוב הגן בלהט על המערכת שהוא עומד בראשה. פרקליט המדינה בחר לפתוח בהצגת המשאבים הרבים שמשקיעה מערכת אכיפת החוק בביעור השחיתות השלטונית. אכן, בפרקליטות המדינה עושים ימים ולילות במאבק לביעור הרע מקרבנו. עובדי הפרקליטות הם מעין יחידת עילית של החברה הישראלית כולה, בזירה המשפטית.
מספר חברי הכנסת שחסינותם הוסרה ב־25 השנים האחרונות בגין חשדות למעורבות במעשים מושחתים, כפול כמעט בהשוואה למספרם ב־25 השנים האחרונות שקדמו להן – שאף הוא כפול בהשוואה למצב קודם לכן. פרשיות השחיתות שכולנו נחשפים אליהן בשנים האחרונות אינן מעידות בהכרח על הידרדרותה של ישראל בתחום הזה, אלא על השתנות הנורמות ועל אותה עשייה מרובה של רשויות האכיפה שניצן מתהדר בה.
בהקשר הזה השמיע ניצן אמירה חשובה, כאשר קבע כי מדינת ישראל איננה מושחתת אלא סובלת מ"איים של שחיתות". במשרד המשפטים סבורים כי תמונת המצב השחורה משחור שמציירים מפגיני רוטשילד בראשות אלדד יניב, מוטעית במקרה הטוב. ממש כמו עבירות פליליות אחרות שמעולם היו ולעולם ימשיכו ללוות אותנו, כך גם עבירות השחיתות והשוחד לא ייעלמו. אלא שבמדינת ישראל יש מי שדואגים לתחום ולצמצם אותה, ולהעמיד לדין את מבצעיה. במדד השחיתות העולמי ניצבת ישראל במקום ה־27 מתוך 176 מדינות; ארה"ב, אגב, במקום ה־18. פרקליט המדינה מבקש להרגיע את נביאי הזעם ומטיפי המוסר, ויש לו על מה להסתמך.
עיקר הביקורת של ניצן הופנתה למה שכינה "מתקפות" נגד רשויות האכיפה, כינוי שמערכת המשפט אימצה בשנים האחרונות כתיאור לביקורת המופנית כלפיה. אלא שהביקורת המוטחת ברשויות האכיפה נוגעת בדיוק באותם ערכים חשובים שניצן הזכיר בנאומו. כך למשל, בנוגע לערך השוויון בפני החוק, תוהים המבקרים מדוע תיק 2000 (השיחות בין נתניהו לנוני מוזס) נחקר בעוצמה, ולעומת זאת לא הושקעו מאמצים לחקור את אחורי הקלעים שהולידו את החוק לסגירת 'ישראל היום'.
פרקליט המדינה עצמו, בדומה ליועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, לא ביצע טעויות קשות בניהול תיקי השחיתות, אך הם לא היחידים במערכת. עיתוי חקירת ח"כ דוד ביטן ביום ההצבעה על חוק ההמלצות; הריאיון של המפכ"ל רוני אלשיך ל'עובדה' ערב הגשת המלצות המשטרה להעמיד לדין את נתניהו; פרשת השופטת פוזזנסקי־שחם ועוד ועוד, מטילים צל משמעותי על המערכת. מערכת האכיפה איננה יכולה לטעון כי ידיה נקיות תמיד, וכי הביקורת כלפיה נובעת ממניעים זרים. ניצן הביע את דעתו כי בפרשת פוזננסקי־שחם פעלה המערכת במהירות ובעוצמה. בנוגע למהירות, אין חולק. בנוגע לעוצמה, משפטנים בכירים טענו כי לא סביר לחתום פרשה כזו בדין משמעתי בלבד ללא חקירה פלילית, וכי המערכת עושה הנחות לעצמה.
שלא באשמת ראשיה הנוכחיים, מלווים את המערכת גם פרשיות שונות מן העבר ובהן חקירות יעקב נאמן, אביגדור קהלני ורובי ריבלין. רבים וטובים משוכנעים כי החקירות הללו נועדו להזיז מן הדרך אישים שנתפסו כיריבי המערכת ולהרחיקם ממשרדי המשפטים וביטחון הפנים. משכך, הם סבורים, כבר היו דברים מעולם כאן בישראל, ותפירת תיק איננה רק תסריט מפחיד מסדרות טלוויזיה זרות.
ניצן שלל את הטענות כי המערכת סימנה את ראש הממשלה וכבר ירתה את החץ לכיוונו. אכן, בלשכת היועץ המשפטי טרם התקבלה החלטה ומבחינתם הכול עוד פתוח. עם זאת, אין להתעלם מכך שלכל חקירה יש מטרה ויעד שהחוקרים מחפשים, וחשוד מרכזי שהאינדיקציות מלמדות כי הוא ניצב בתשתית העבירה. החשוד הזה הוא נתניהו. כדי להגיע לחקר האמת ולברר אם נתניהו אכן ביצע את המיוחס לו, גייסה הפרקליטות שלושה עדי מדינה, שקיבלו פטור מעונש משמעותי. מבקרי המערכת מציבים את שאלת המחיר: מה יקרה אם בסופו של יום עדי המדינה לא יספקו תשתית ראייתית, והיועמ"ש יצטרך לסגור את תיקי ראש הממשלה? עברייני שחיתות בכירים יינצלו מן הדין, ללא כל הצדקה. כפי שטען פרקליט המדינה, לעתים גיוס עדי מדינה הוא כורח המציאות, אך אי אפשר להתעלם מהמחיר שגבה הנרטיב החקירתי שמציב את נתניהו במרכז.
עד המדינה בפרשת השר שלמה בניזרי הודה לאחרונה כי עדותו הייתה שקר וכי החוקרים הובילו אותו לשקר. בכתבה ב'גלובס' נטען כי חוקרי המשטרה ניסו לכאורה לכפות על אחד הנחקרים בתיק 4000 את הגרסה הרצויה להם ("תגיד שראש הממשלה אמר לך לקדם את עסקת בזק ו־yes").כל אלה הביאו את נתניהו לפרסם סרטון שבו הוא מתנגח בפרקטיקת עדי המדינה. בנאומו דחה ניצן את הטענה כי מישהו משכנע את העדים לשקר. אולם יש גם אפשרות שלישית: אם עד כה תודעתו של החשוד הייתה מכוונת לחמוק משאלות החוקרים, מרגע שחתם על הסכם עד מדינה הוא שואף לתת תמורה לאגרה ולהציב סימן קריאה במקום סימני השאלה של החוקרים, ותודעתו מכוונת לחיזוק הנרטיב החקירתי. אין צורך לומר במפורש לעד מדינה לשקר. הוא מבין זאת בעצמו, ולא מופרך שיבצע כמה 'עיגולי פינות'. עם זאת, ניצן הדגיש ובצדק כי מרחב השקר של עד המדינה מוגבל, מאחר שאין מסתפקים בעדותו אלא מוסיפים עליה ראיות ברמה גבוהה, שעל העד לספק כתמיכה בגרסתו.
הנשק החזק ביותר של מערכת האכיפה איננו האזיקים או כתבי האישום, אלא אמון הציבור. נכון הוא, כפי שאמר פרקליט המדינה, כי על הרשויות להתעלם משיקולים פוליטיים, מכותרות העיתונים ומשיח הכיכרות. ועם זאת, עליהם להיות בקשב רב לדעת הקהל, אותו קהל שאמונו במערכת המשפט הוא הענף שעליו היא יושבת. בתקופה שבה האמון הזה מצוי במגמת ירידה מדאיגה, עליה להפעיל ביקורת עצמית וסטנדרטים גבוהים יותר, ולבחון דרכים שונות שבהן יוכלו בכירי המערכת לספק לציבור הסברים, לשכך את חשדותיו ולהניח את דעתו.
