יוהאן פון מיקל היה שר הכלכלה בגרמניה בסוף המאה ה־19. בצעירותו היה תלמידו של קרל מרקס וסוציאליסט נלהב. פעם טייל פון מיקל הצעיר ברחובות העיר לצד חברו. הם נתקלו בעני שקיבץ נדבות ברחוב, והחבר שלח יד לכיסו, כדי להעניק לעני מטבע. פון מיקל תפס את ידו בכוח, ואמר: "אל תדחה את המהפכה!". ההיגיון שלו היה מרקסיסטי: המהפכה תפרוץ רק כשלעניים לא יהיה מה לאכול. מי שמעניק ארוחת ערב לשכנו העני, דוחה את המהפכה, שתתקן את העולם כולו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיקום החינוך מצריך תקציב ממלכתי ופעולה מקומית
– מעמד המורים לא מסתכם בגובה המשכורת
– יום התפוצות בכנסת: קהילת יהודי בחריין נחשפת
האובססיה לתיקון העולם אופיינית לסוציאליסטים, אבל בהחלט לא רק להם. בכל מקום נזקהּ דומה: היא מסיבה את עינינו מבעיות מקומיות שאנחנו יכולים לתקן, אל עוולות קוסמיות שאין לנו שום השפעה עליהן. אני מוצא גם בעצמי את היצר הרע הזה, ודווקא בתקופת הקורונה קל יותר להיאבק בו. מעט מאוד דברים משמחים קורים היום בעולם הגדול. כמעט כל החדשות מדכאות: בפוליטיקה, בבריאות, בכלכלה, בערכים ובחינוך. אין הרבה מה לעשות נגד זה, וממילא העולם די סגור. אין ברירה אלא לפנות פנימה.
אבות אבותיי היו כלואים במשך מאות שנים בגטו היהודי בפרנקפורט, שננעל מדי ערב. פעם שאל אציל גרמני את אחד מזקני היהודים: זה לא מעליב, להינעל כל לילה בתוך הגטו? הזקן הפיקח השיב לו: זה לא שאנחנו נעולים בפנים, אלא שאתם נעולים בחוץ. בימי הקורונה, הרבה מהפעילות החיצונית שלנו מבוטלת או מוגבלת. אנחנו יכולים לבחור איך לראות זאת: האם אנחנו נעולים בפנים, או שהעולם נעול בחוץ. כאשר דלתותינו ננעלות בפני העולם, אולי נחזור וניזכר שהבית הוא הזירה החשובה ביותר.
שירו של אריק איינשטיין משנות השבעים, "אני ואתה נשנה את העולם", זכה בישראל למעמד מיתולוגי. איינשטיין עצמו היה איש עדין וטוב, אבל ייתכן שלפני היומרה לשנות את העולם כולו, מוטב היה להתמקד בחבורת "לול" שהקיפה אותו באותה תקופה, ושהיה הרבה מה לתקן באורחות חייה. לפני שנשנה את העולם, מוטב שנתקן את עצמנו ואת סביבתנו הקרובה. "אוהב להיות בבית" הוא שיר עם מסר מוצלח יותר מאשר "אני ואתה נשנה את העולם".
בין היהודים הליברליים בארצות־הברית, "תיקון עולם" הפך לסיסמה היהודית המרכזית. תחת הדגל הזה מנסים לדחוס את כל האג'נדה הפרוגרסיבית, כאילו הכוח המניע העיקרי של היהדות הוא מהפכה חברתית. בתפילת "עלינו לשבח" אכן מדברים על תיקון העולם, אך בהקשר שונה לגמרי – קריאה לא־לוהים לבער את האלילות ולהאיר את עיני העולם לעבודתו: "והאלילים כרות ייכרתון, לתקן עולם במלכות ש־די". למהפכה חברתית פרוגרסיבית לא נמצא זכר בתפילותינו.
מצד שני, היהדות ודאי לא מדריכה אותנו להסתגר באדישות אטומה למצוקות העולם. חכמינו דיברו על "תיקון עולם" בהקשר חברתי, אבל לא מתוך שאיפה לאיזו הפיכה כוללת בדרכי היקום, אלא כנימוק לתקנות נקודתיות. למשל, חכמינו אסרו לשלם מחיר מופקע תמורת חטופים, כדי לא לעודד חטיפות נוספות: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין פ"ד). התיקון היהודי מתחיל מבפנים החוצה: אשתדל לתקן את עצמי, לסייע לבני ביתי, לשפר את סביבתי, ואם אפשר – גם להיטיב עם החברה במובנה הרחב. זה השלב האחרון של התיקון, ולא נקודת המוצא.
בכל בוקר אני מתעורר עם המחשבה שצריך לתקן את העולם. בכל ערב אני נרדם עם המחשבה שהעולם השתגע, "ואנוכי וביתי נעבוד את ה'" (יהושע כ"ד). כשאני מתלבט בין הדחפים הללו, לפעמים אני חושב על דמותו של "הסבא מסלובודקה", ר' נתן צבי פינקל, שהיה לפני מאה שנים אחד האנשים המשפיעים ביותר בעולם הרוח היהודי. תלמידיו ייסדו ישיבות ברחבי אירופה, ובכל שאלה חשובה ביקשו את חוות דעתו. אחד מתלמידיו הגדולים, הרב יעקב קמינצקי, סיפר לימים ש"הסבא" לא ראה מעולם את ההשפעה הציבורית כמוקד חייו. הוא קם בבוקר וחשב איך יוכל היום למלא את חובותיו האישיות לקדוש ברוך הוא. אחת מהחובות האלה היא להשפיע לטובה על אנשים אחרים, ולכן הרב פינקל עסק גם בזה. השאלה הבסיסית שהטרידה אותו לא הייתה איך לתקן את העולם כולו, אלא איך להיות אדם טוב ויהודי כשר.
חנוכה הוא זמן של פרסום הנס, כאשר הנרות שלנו מאירים את הרחוב, אך נקודת המוצא של החג הזה היא תמיד: "נר איש וביתו". היחידה הבסיסית היא המשפחה, ולא העולם כולו. האור יבקע לחוצות העיר מתוך שער הבית. מי שרוצה להפוך את העולם, יבנה בריקדות ברחוב; מי שרוצה להאיר את העולם, ידליק נר בפתח ביתו.
