מה אני אוהבת בחנוכה? שצריך להדליק את הנרות. בתקופה שעוברת עלינו אנחנו מחכים לראות את האור. אבל יש הבדל. יש הבדל בין להדליק את האור ובין לראות אותו. אני אוהבת שברוב הניסים שלנו כעם, יש לנו חלק פעיל באירוע עצמו. עד כדי כך, שלא מעטים מעיזים לערער ולשאול האם זה נס בכלל או לא. אם מישהי נרפאה ממחלה ממש־ממש קשה – האם זה נס? או רופאים מעולים, או פוקס. ממרום גילי אני אומרת, אם אתה מרגיש ומחליט, אז זה נס. אני בכלל לא מנסה לשכנע את המאמינים בסטטיסטיקות. לא נכנסתי להיריון באופן טבעי 13 שנה, ואז עם החמישית שלי זה קרה. האם זה נס או שמא סטטיסטיקה? או שאולי אם לא הייתי מנסה טיפולים עם הילדים הקודמים אלא ממתינה, זה גם היה קורה? אני אחליט, אני אחליט שזה נס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דברים שלמדתי מאבא
– היין של ייקבי השומרון בדרך לאיחוד האמירויות
– יותר מנכ"ליות? זה יתחיל רק מלמטה
אבל אני גם מאמינה שצריך להדליק את הנרות, להדליק את האור. אנשים חייבים לעשות משהו בשביל הנס שלהם, או הסטטיסטיקה – איך שהם לא יקראו לזה. ומבחינתי גם לנסוע עד הכותל ולשים פתק, או לנסוע עד קבר של צדיק, זו עשייה. אין לי מושג אם הכד הקטן הספיק לשמונה ימים, אבל אולי זה כמו חבילת השוקולד שאני מחביאה בתוך הארון של הגרביונים שלי, כל פעם שאני בטוחה שהיא כבר תכף נגמרת אני מגלה שיש עוד שורה. וזה נס עבורי, זה פלא. כי זה משהו שכל כך הייתי זקוקה לו, שלא האמנתי שישרוד – והוא שרד.
אנחנו מספרים בנס. מספרים איך ניצחנו למרות שהיינו מעטים מול רבים, ואיך לא נשארו בכלל כדים, אבל בסוף מצאנו אחד אחרון וכשר והוא הדליק את המנורה מחדש. אנחנו מספרים פה סיפור, ובוחרים להשמיט כל מיני פרטי היסטוריה. כי בסוף מה שיש לנו זה הסיפור.
לכל אחד מאיתנו יש סיפור, שכשהוא מספר אותו לעצמו זה משרת אותו. לי למשל יש את סיפור הברווזון המכוער. הייתי ילדה לא מקובלת, לא יפה, מוזרה; והנה עכשיו אני בחמישים קבוצות ווטסאפ, יפה – תלוי בפילטר, ומינפתי את המוזרות שלי לכתיבה והומור, ואיזה כיף לי.
יש לי גם סיפורים לא טובים, משפטים שמלווים אותי בראש. למשל שנים היה לי: "אצלי הכול הולך קשה". אבל בסיפור הזה יש בעיה, כי הוא גורם לי לקום ככה בבוקר ולהתמודד במחשבה הזו עם כל דבר. אני באה לפגישה או רוצה משהו ממש, והנחת היסוד (או נכון יותר, הנחת הנפש) שלי היא: הכול אצלי הולך קשה. בכל מיני הדרכות ושיחות הציעו לי להיפרד מהמשפט הזה, ולא הסכמתי. כי יש לו מחירים רבים אבל יש לו גם יתרונות. למשל, כשאני מצליחה – הטעם הוא מתוק מאוד. בשביל מבנה אישיותי כמו שלי, הניצחון חזק יותר מסתם הישג.
אבל אחרי שנים, הפסקתי עם זה. לא התאים לי יותר. עייף אותי. רציתי שיבוא ברכּות, יבוא בטוב. זה לא מצליח לי תמיד. למשל אם עוברים כמה ימים – טוב נו, לא נשקר – אם עוברות כמה שעות ולא כתבתי שום דבר מצחיק במיוחד, התגובה שלי היא אחת משתיים: או לייצר משהו בכוח ואז להיאבק עם זה ולהתאכזב שזה לא עובד ולכתוב לחברים שלי "נגמר לי המצחיק"; או לחכות, ולדעת – כי החיים הוכיחו שזה כך – שזה יבוא. לא מאליו, אלא מאימון, עבודה, עשייה וותק.
הסיפור שאנחנו מספרים לילדים שלנו הוא סיפור על ניסים, אבל חשוב לי תמיד להוסיף אליו אותנו, האנשים. אלו שחשבו שיהיה לנו נס, אם נילחם ביוונים. ההוא שבכלל המשיך לחפש אחרי פך שמן, כשהיה ברור שכולם רוסקו. כולנו זקוקים לנס. כל אחד לפי מה שהוא צריך. אנשים צריכים זוגיות, ילדים, פרנסה, שלום בית. אנשים צריכים בריאות. וזה מהמם שכולנו נמשיך ונתפלל לנס, כי אנחנו אנשים מאמינים ומטילים את יהבנו על ה' ונסמכים עליו בטוב ובעיקר בקושי. בימים של אולמות מלאים ובימים ריקים של מגפה. אבל חנוכה, שנקרא חג הניסים, מלמד אותי שהוא גם חג של מעשים. קומו לחפש את הכד האחרון. את הדייט הבא, את האהבה הבאה, את הטיפול הבא, את ריאיון העבודה הבא. תעשו משהו כדי לשפר את עצמכם. תבדקו באילו סיפורים אתם אוחזים. לפעמים כל מה שצריך בשביל נס, זה להפסיק לחכות לו ולעשות משהו.
