לפני שבוע, ביום שלישי, קיבלתי הודעה בפייסבוק מבחור צעיר שאני לא ממש מכיר. "היי יאיר, מזהיר מראש, הודעה מאוד מבאסת ונאחסית, אני בן יחיד, ואבא שלי נפטר במוצש. כל השבעה הסוריאליסטית הזאת מרגישה לי כמו אלחוש לפני הדבר האמיתי. אני מכיר אותך מהפייסבוק, והשאלה הזאת הזויה, אבל אני אשמח לדעת איך אפשר להתמודד עם הדבר הזה, מה עושים עם זה שהיינו שלושה ביחד ועכשיו נשארנו שניים, ואיך אפשר להמשיך בחיים עצמאיים כשאמא לבד. סליחה שאני נופל עליך ככה, ואתה לגמרי מוזמן לא לענות לי. תודה". זה מה שהוא כתב, ואני קראתי אותו ונחנקתי, לא היה לי אוויר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שטחי יהודה ושומרון: החצר האחורית של ישראל
– מעט מן החושך: הרוע כתמרור אזהרה לעולם שכולו טוב
– "אני אוהבת לטעום ולגלות תרבויות דרך הצלחת"
אוי זה עשה לי רע, לא ידעתי מה לענות לו, מה אני מבין בכלל על החיים. כתבתי לו שאני מצטער, ושאני לא מבין כלום, ושאלתי אותו איפה הם יושבים שבעה, ואם יש ניחומי אבלים עכשיו כשכל כך קורונה, והבחור אמר לי שהם יושבים בכפר סבא, ואני החלטתי, לא יודע למה, להגיע אליו ולנחם אותו. אם לא במילים, אז לפחות בעיניים טובות, ובשיחה מביכה כזאת וקצרה.
ובאמת זה מה שהיה, יומיים אחר כך, ביום חמישי בערב, הגעתי עם הטוסטוס שלי לבית האבלים בכפר סבא, כדי לפגוש את הבחור המתוק, וכדי להציע לו נחמה. כשעמדתי במדרגות, בכניסה לבית, מול כל מודעות האבל הקפואות, חשבתי לעצמי, אוי ואבוי מה אני עושה פה איך הגעתי לפה אני לא מכיר פה אף אחד, אבל מהר מאוד התאפסתי על עצמי, אני כבר כאן, אני צריך להיכנס פנימה, מה כבר יכול להיות.
הבית היה גדול ונעים ועצוב, איזה דבר מוזר זה שבעה, כמה אנשים שהיו שם זיהו אותי מהפייסבוק ומהעיתון, ולא הבינו מה אני קשור, בצדק, לא הייתי קשור לכלום, שאלתי מישהי שם, איפה הבחור שכתב לי, והיא אמרה לי שהוא יושב בגינה עם חברים, אז יצאתי אליו, ופגשתי אותו, וחיבקתי אותו בזהירות, עם מסכה, וישבתי איתו לשיחה קצרה. הייתי בטוח שכשאני אראה אותו, ואת העיניים שלו, המילים שלי יצאו החוצה, אבל במקום זה גמגמתי לו שאלות מוזרות. לא הצלחתי לדבר, וגם לא ממש הצלחתי להקשיב, התרגשתי נורא, אני לא יודע ממה התרגשתי נורא, אבל התרגשתי נורא. בשלב מסוים בשיחה שאלתי אותו אם יש לו סרטונים של אבא שלו, והבחור אמר לי שכשאבא שלו היה בבית חולים הוא הקליט את שיחות הווידאו שלהם, אבל עכשיו הוא גילה שהן הוקלטו בלי סאונד, אז יש לו סרטוני וידאו כאלה דוממים ומרגשים, ביקשתי ממנו לראות סרטון אחד, והבחור הביא את הטלפון והפעיל לי סרטון, אבא ובן, מדברים בלי קול, השפתיים שלהם זזות, והעיניים שלהם צוחקות, והלב שלהם פתוח, אבל הסרטון שקט כמו חלקת אדמה. וואי אבא שלו נראה כל כך חמוד. פתאום קלטתי, שהיה לו אבא, ושהאבא הזה נפטר, ושעכשיו הוא יתום, ושעכשיו אני בשבעה שלו, פתאום קלטתי את זה, פתאום קלטתי הכול, וכשקלטתי את זה התחלתי קצת לבכות.
את הדרך הביתה עשיתי על הטוסטוס, עם מעיל דק מדי ושיניים נוקשות מקור. הלילות קרים עכשיו בשפלת החוף. כשנסעתי וקפאתי בנתיבי איילון, חשבתי לעצמי שהייתי צריך לומר לו דברים משמעותיים יותר. חשבתי לעצמי, איך זה שהגעתי לנחם אותו ולא מצאתי שום דבר חכם לומר. התבאסתי, רציתי לעזור ליתום הזה, ברגעים השחורים האלה שעוברים עליו, אבל לא מצאתי את המילים. לא מצאתי את המילים.
וכשהגעתי הביתה, עצוב, וחלש, ורועד מקור, פתחתי את הפייסבוק שלי, וכתבתי לו הודעה. אהלן אחי, תשמע, נראה לי שהתרגשתי נורא בביקור הקצר שלי, ולא הצלחתי לומר לך שום דבר משמעותי, אבל הנה, עכשיו יש לי כמה דברים לומר, אני חושב. קודם כול, כשהתייתמתי בגיל צעיר נוצר מין פער עמוק ביני לבין החברים שלי, שכאילו "לא מבינים את זה", ואולי גם "לא מבינים כלום". זה לא משהו נורא או בעייתי, אבל אני עד היום מרגיש אותו, שכאילו – הם לא מבינים משהו גדול על העולם, ושהם לא באמת מבינים אותי. אז נראה לי שכדאי שתהיה מוכן לזה, כי אני לא הייתי מוכן לזה, וזה היה לי קצת קשה.
דבר שני, רציתי להזכיר לך את רבי נחמן האהוב עליי מאוד, שאמר שבכל סבל, ובכל השפלה, ובכל כאב, ובכל ייאוש, מסתתרת אלוהות, כלומר משמעות, כלומר – הזדמנות לנחמה. וגם הרגע הזה, הכואב הזה, הנורא הזה, בסיפור שלך – גם הרגע הזה הוא רגע שיש בו ממש, קשה להרגיש את זה, וקשה להבין את זה, אבל נראה לי שחשוב לזכור את זה, והאמת היא שהרגשתי ממך, בעיניים שלך, שאתה כבר מבין את זה לא רע.
ודבר אחרון אחי, רציתי לבקש ממך לא להיות שיפוטי כלפי עצמך, ובכלל, החיים קשים ועצובים מספיק, לא צריך להקשות עליהם עוד יותר. אם אתה מרגיש משהו, אם קורה לך משהו, אם כואב לך משהו – תן לדברים לקרות, ותאהב אותם. זהו, סליחה שלא אמרתי את זה בלייב, לא הצלחתי לדבר, לא יודע מה קרה לי. ככה כתבתי לו. ועכשיו אני כותב את זה גם לכם.
זהו, זה הסיפור. הכול קרה ביום חמישי שעבר, ומאז ועד עכשיו, השבעה המשונה הזו לא יוצאת לי מהראש. יש כל כך הרבה יתומים בעולם, זה בלתי נסבל. אני לא מבין איך כל העצב הזה לא פותח מהדורות. אם יש כאן בין קוראיי יתום או יתומה, תדעו לכם שאני אוהב אתכם, ושאני מבין אתכם, ושאני כאן בשבילכם. העצב אין לו סוף, אבל גם האהבה ככה, גם לאהבה אין סוף. זו דעתי, לפחות.
