זה הטור הראשון שאני כותב בידיעה שלא בטוח שיהיה מי שיקרא אותו. כלומר, תמיד הערכתי שלטור שלי יש יותר מקורא אחד, אבל זה כאמור התבסס על הערכה. הידיעה שאבא שלי יקרא אותו התבססה על השיחה הקבועה שבה דאג לעדכן אותי בכל שבוע כמה צחק או התרגש או הסכים עם מה שכתבתי. הוא היה משוחד לגמרי, מעולם לא שמעתי ממנו “לא אהבתי“, או “היו לך טובים יותר“. אני דווקא מחבב ביקורת בונה, אבל אבא שלי היה אי של פרגון אינסופי שאיכשהו האמנתי לו גם אם ידעתי שמדובר בנפוטיזם מהסוג השקוף. אחרי הטור הזה כבר לא תהיה שיחה.
תמיד כשישבנו בבית של סבתא, הייתי עושה חישובים מטומטמים בראש. היא בת 90, אתה בן 60 פלוס. החישובים האלה הרגיעו אותי. אם אתה בן שישים ואמא שלך עדיין בחיים, אז יש לי אותך לעוד מלא זמן. החישובים טעו. תמיד שנאתי מתמטיקה.
ועכשיו אתה איננו. אני לא הראשון שאיבד אבא, אבל אני הראשון שאיבד אותך, וזה כל כך כואב. הבעיה היא שעד עכשיו תמיד התקשרתי אליך כשכאב לי.
כל כך קשה לי לכתוב עליך בלשון עבר. אני כל כך רוצה שיידעו איזה נשמה טובה היית, אבל אני יודע שאין לי מספיק כישרון או מספיק מילים כדי לעשות זאת בצורה טובה דיה. שעה לפני שהבאנו אותך לקבורה התיישבתי במרפסת שכל כך אהבת לשבת בה, מסתכל מלמעלה על שדות העמק ועל הפקקים בכביש הסרגל. ניסיתי לכתוב שם הספד שיעביר איכשהו את מה שקורה לי בלב. כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי וכתבתי ובכיתי ומחקתי, ובסוף יצא לי הספד מצ‘וקמק ועלוב וקצר, שכנראה אם היית קורא אותו היית מתקשר מיד ואומר שהוא מדהים ונפלא ומרגש.
לב ענק עם קצת אדם
וכך כתבתי:
התהפכו התפקידים.
אני רגיל להיות זה שיושב באירועים ושומע אותך מקריא. ועכשיו אתה זה ששוכב ושומע אותי. מצטער מראש, אין לי הכישרון שלך לחרוזים. אבל את כל מה שכן יש לי, קיבלתי ממך.
אתה היית לב ענק עם קצת בן אדם מסביב. אני זוכר איך כשהיינו ילדים היית לוקח אותנו בכל שנה לחלק סופגניות בבית אבות. אני זוכר את המבט של הזקנים כשהם ראו אותך, ואת החיוך.
אני זוכר את הפעם ההיא שנסעתי איתך במכונית ופתאום התקשרה מישהי וסיפרה לך בדיבורית שהמצב אצלה ממש קשה ועוד מעט חגים, וכששאלתי אותך מי זאת אמרת לי שזו מישהי מהבנק שעיקלו לה את החשבון, ואתה עוזר לה קצת כלכלית פה ושם.
תמיד כשהיית מתקשר לשאול מה שלומי, אם הייתי נשמע לך קצת מבואס, היית מיד אומר שאין סיבה להיכנס לדיכאון ושהכול יהיה בסדר.
אז הכול כבר לא יהיה בסדר.
אבא, כמו שאני מכיר אותך, אתה בטח שומע אותי עכשיו וזורק פה ושם איזה משחק מילים מצחיק או תגובה משעשעת.
אתה תחסר לי כמו איבר בגוף. אתה ההשראה שלי, אתה התשובה שהייתי נותן לשאלה “מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול“. אני רוצה להיות אבא שלי.
אבא, תודה שלימדת אותי איך להיות בעל,
תודה שלימדת אותי איך להיות אבא,
ויותר מכול, תודה שלימדת אותי איך להיות בן אדם.
אני לא יודע איך אספר לפלג איפה סבא אחאב, אבל אני מבטיח לך שהוא וגם אדם וגפן בני החצי שנה ידעו בדיוק איזה נשמה גדולה היית.
אוהד, עומר ואני מבטיחים להיות חזקים בשביל אמא, ולהיות קרובים יותר כמו שתמיד רצית. הייתי מבטיח שלא נשכח אותך, אבל איך לעזאזל אפשר לשכוח אדם כמוך.
נוח על משכבך בשלום, אבא. שמור עלינו מלמעלה בדיוק כמו ששמרת עלינו כאן למטה.
אוהב אותך מאוד, וכבר מתגעגע.
מי לעזאזל חולם על בוז‘י
279 מילים. אפילו לא 300. איזה בן כותב על אבא שלו הספד של פחות מ־300 מילה. ועוד אבא כמוך. האמת שקצת שיקרתי בהספד, אני לא מתגעגע. כלומר, עוד לא מתגעגע. כדי להתגעגע צריך להשלים עם זה שאיבדת משהו, ואני עוד מקווה שזה חלום שאתעורר ממנו בעוד רגע ואתקשר כדי לספר לך עליו. אתה תגיד לי שאני חייב לתת למוח שלי לנוח קצת, ותזכיר לי להפריש כסף לפנסיה, ותשאל מה יהיה עם מכבי חיפה.
אבל זה לא חלום. אני יודע את זה כי אתמול שמעתי בחדשות את בוז‘י אומר שצריך בחירות, ומי לעזאזל יחלום על בוז‘י. כולם אומרים שלפחות היית שלי 35 שנה, אבל כל מה שיש לי בראש הוא שיכולת להיות שלי לעוד 35. נכון, היית אז בן 100 ואולי קצת חורק, אבל לפחות היית.
לא הספקתי להיפרד ממך כמו שצריך. אמנם דיברנו בטלפון כמה שעות לפני שעזבת, אבל אם הייתי יודע שזו השיחה האחרונה שלנו הייתי אומר לך אלף פעמים שאני אוהב אותך. לא כמו שילדים אומרים להורים מדי פעם מתוך הרגל. באמת אוהב אותך, אוהב ממש כזה, נו, אוהב־אוהב, אוהב בענק. טוב, כנראה לא תבינו.
אבל לא ידעתי שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו, אז רק אמרתי לך להיות אופטימי ושיהיה טוב. ואתה אמרת לי “חכה רגע, אמא בממתינה“. ואני ניתקתי. ולא דיברנו יותר. ולא נדבר.
היסטוריה כתובה
ועכשיו צריך להיות חזקים בשביל אמא ובשביל הילדים ובשביל כולם, אבל עוד מעט. עכשיו חלשים קצת. כי למי יש כוח בלעדיך. ומה רע בלהיות קצת חלשים, להתפרק. אולי אם הייתי קצת פחות מאצ‘ו, הייתי אומר לך יותר מה אני חושב עליך ומרגיש כלפיך. אבל מה פתאום, גידלת גבר עאלק שעכשיו מתפרק מזה שהוא לא אמר לך מספיק פעמים מה הוא מרגיש.
אוף, יש כל כך הרבה לספר עליך, אבל מאז שזה קרה הכול מתבלבל לי עם דמעות, וכאב ועוגיות עבאדי של שבעה.
מדי פעם מציץ איזה סיפור מפעם. כמו הפעם ההיא שליווית אותי בטיול שנתי בכיתה ו‘ וקראתי לשירי כץ “שמנה“, ולקחת אותי הצידה ואמרת לי כרגיל בחיוך וליטוף שאפשר לריב ולהתווכח אבל בחיים לא ללעוג לחזות או מגבלה של מישהו. או כמו הקטע הזה שלך בכל שנה בחודש שלפני יום כיפור, לשלוף את הקלטת עם הביצוע של חנוך אלבלק לתפילת “ונתנה תוקף“ ולחרוש עליה בלי הפסקה עד הארוחה המפסקת. או הפעם ההיא שלקחת אותי לנהוג בגיל 16 בשדה התעופה במגידו, ואמרת לי שאני נוהג מצוין למרות שכמעט הורדתי מטוס ריסוס שחנה לצד המסלול.
או החמין המדהים שידעת להכין. ומשחקי המילים שלך. והטיול שלנו לארה“ב בבר מצווה שלי – בזמן שכולם התלהבו מהקזינו בלאס־וגאס, אנחנו התלהבנו מזה שבחוץ יש טפטפות כאלה שמשפריצות עליך מים, כי חום אימים שם. כל סיפור שצץ דוחק אחורה אלף סיפורים שאני לא מצליח להיזכר בהם כרגע, אבל יודע שהם קיימים.
אני קצת דג בימים האחרונים. כל שתי שניות אני מצליח לשכוח שזה קרה וזה טוב. הבעיה היא שבכל שלוש שניות אני נזכר. אני עובר על הוואטסאפ שלנו הרבה. ככה זה היום, כל בנאדם משאיר אחריו לא מעט היסטוריה כתובה. ההודעות שכתבת לי מדי פעם, שאמרו שאתה גאה בי או אוהב אותי, עושות לי טוב. אבל ההודעות הרגילות שלך, על משהו שאני צריך לבדוק בחשבון הבנק או על זה שלסבתא יש יום הולדת ושלא אשכח להתקשר להגיד מזל טוב, הן ההודעות שקורעות אותי באמת. כל הודעה כזאת מרגישה לי בזבוז. רבאק, למה שבועיים לפני שזה קרה דיברתי איתך על זה שאני צריך לגבות לך את התמונות בטלפון, ולא על זה שאתה אבא מדהים.
ועכשיו נגמר לי המקום. יש לי עוד הרבה מה להגיד. קצת כמו המוות שלך, גם בטור הזה יש לא מעט כאוס. ואני בעיקר לא יודע איך לסיים אותו. אפשר עם קלישאה טובה כמו שאני לא יודע אם יש חיים שאחרי המוות אבל יודע שאתה יכול להיות גאה בחיים שהיו לך לפניו. או בהשתפכות על כמה שאתה חסר לי, אלוהים אדירים. או אולי כמו שהלכת, בפתאומיות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
