רק לפני כמה שבועות סיפרו לנו שחיסונים לא יגיעו לפה עד יוני. פוליטיקאים כתבו שנתניהו מחרטט ואין עוד חיסון; וגם אם יהיה לא חתמנו על הסכמים עם החברה הנכונה; וגם אם נחתום זה לא מבטיח אספקה; וגם אם תהיה אספקה זה בטח לא יהיה אלינו; וגם אם זה יהיה אלינו, בטח יחסנו ארבעה אנשים וזהו; וגם אם יחסנו ארבעה אחד מהם יהיה ביבי; וגם אם זה יהיה ביבי זה בטח קשור איכשהו למשפט שלו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תג המחיר של הליכוד למהלך פיזור הכנסת
– הכדור בידיים שלו: יובל שניידרמן הולך בדרכי אביו בהפועל ירושלים
– דעה: אופטימיות במשרד האוצר: צמיחה כלכלית עם הגעת חיסונים
עכשיו המנגינה השתנתה. לא "לא יהיה לנו חיסון עד 2022", אלא "מי בכלל מוכן להתחסן בחיסון החאפרי הזה?"
מתוק או מריר
שנה עברה מאז פרצה הקורונה לחיינו, ונדמה שאנחנו כבר רואים את המזרק בקצה המנהרה. כבר בשבוע הבא מתוכננים חיסונים לאנשי רפואה ויש מצב שבעוד כמה חודשים הקורונה במתכונתה הנוכחית כמחרפנת אורח חיים תהיה זיכרון רחוק ולא מתוק. הגיע הזמן. עוד מעט אנחנו סוגרים שנה של השגעת הזאת, ונראה לי שמלבד גבי ברבש לכולנו נמאס, מיצינו.
יש הרבה ציבורים שסבלו בשנה הזאת, בעלי עסקים שפשטו רגל, תלמידים שישבו חודשים בבית והעמידו פנים שהם לומדים מרחוק, אמנים שלא ראו קהל כמעט שנה, מבוגרים שלא ראו נכדים. אבל יותר מכולם סובלים אנחנו, כותבי הטורים.
אני לא יכול יותר. בכל שבוע קורה אותו דבר. בשבת אני אומר לעצמי, יותם, תחשוב על נושא שהוא לא קורונה, שלא תיתקע. ביום ראשון אני אומר לעצמי, נו, יש משהו? ביום שני אני נלחץ וצועק על המוח שלי: תן לי כבר משהו שהוא לא הנגיף הארור הזה! ביום שלישי אני שוקע בדיכאון קיומי וממלמל ברחוב לעבר עוברים ושבים: רק לא קורונה, רק לא קורונה. וביום רביעי אני מתיישב מול המחשב וכותב על משהו שקשור לקורונה.
במוחי אני כבר מפנטז על יום החיסון. אפסע למרכז החיסונים בגאווה, אעמוד בתור של 3,000 איש במקום סגור – כי אין דבר מתאים יותר למדינה שלנו מלהדביק את כולם בקורונה בזמן שהם מחכים בתור לקבלת חיסון לקורונה – ואחרי שעתיים ורבע אכנס סוף־סוף לחדר האחות. היא תהיה מותשת, ובזכות האינטליגנציה הרגשית המפותחת שלי אחשוב שמה שהיא צריכה עכשיו זה נודניק שמנסה להצחיק.
"על איזה חיסון את ממליצה?", אתבדח איתה כמו בשיחה עם מלצרית, והיא לא תגיב. "אמרו לי שהחיסון של פייזר מתקתק יותר, אבל נראה לי שאלך על המריר של מודרנה". היא תביט בי כמו חייל שלא ראה בית כבר חודש, תשלוף את המזרק ממקפיא של מינוס שבעים מעלות, ואני ארים את השרוול ואחכה. היא תגיד לי שזה עלול לכאוב ביומיים הקרובים ואם יש חום צריך לפנות לרופא. אספר לה את החדשות: כבר שנה צריך לפנות לרופא בכל פעם שיש חום. אבל היא כבר תפנה אליי את הגב ותלחץ על הכפתור שמזמין את המטופל הבא.
ביציאה ממרכז החיסונים אסיר את המסיכה מהפה ואזרוק אותה לפח. ואז אוציא חדשה ואשים על הפנים כי בזמן האחרון קלטתי שמסיכה בכלל לא קשורה לקורונה וזה פשוט הפתרון המושלם לאנשים כמוני שהאף שלהם הופך לנקודה אדומה ענקית על הפנים כשקצת קר בחוץ.
אפשר כבר לצעוק?
אסע באוטובוס הביתה, הפעם בלי לעצור את הנשימה כמה שאני יכול כאילו שזה עוזר. כשהבחור שלפניי יתעטש אני אגיד לו לבריאות במקום לכעוס על עצמי בלב שלא התפללתי תפילת הדרך. ארד כמה תחנות מהבית, ואכנס סתם ככה לחנויות בדרך, אבל לעמוסות שבהן. אני לא הולך לבזבז את החסינות שלי על חנויות ריקות.
אעצור בשווארמה ליד הבית. אקנה לי לאפה טובה, ולא אכעס בלב על השווארמר שעובד רק עם כפפה אחת. אחרי שאסיים להעלות חצי קילו כבש אקפוץ הביתה, ואלחץ באצבע על הכפתור במעלית. הוא יאיר באדום, אבל אלחץ גם בשאר האצבעות, ליתר ביטחון. אחרי שנת צהריים קלה אלך לאסוף את הילדים מהגן, ואקח אותם לגן השעשועים הגדול. לפני שיתחילו להתרוצץ אזהיר אותם שיש בגן מלא ילדים, אז שיקפידו להתקרב אליהם כמה שיותר כדי שלא יחשבו שהם סנובים.
אחרי שאתיש אותם אחזיר אותם הביתה, אארגן אותם, ואחכה לבייביסיטר. כשהיא תגיע אצא עם שירן לפאב תל־אביבי עמוס בטירוף עם מוזיקה מזעזעת של צעירים. אתן כיפים לכמה שיותר אנשים שאני לא מכיר, אשתה כמה צ'ייסרים ושתי בירות, אקפוץ לשירותים וכשאשטוף ידיים לא אצטרך לפתוח את הברז עם הברך. אחרי שנשתכר ונתעייף אזמין חשבון, ואשלם לברמן בערימה של כסף קטן שאניח בכף היד שלו ללא מורא.
במונית בדרך הביתה אנהל ויכוח פוליטי ער עם הנהג בלי להיזכר באלף המאמרים שקראתי שהוכיחו שצעקות רמות ודיבור עם אנשים זרים מגבירים את סיכויי ההדבקה.
כשאדפדף בטלפון לקראת שינה, אכנס למאקו לראות מה קורה עם סלבים שאני לא מכיר, ואגלוש באתרי ספורט, ואקרא מדורי מוזיקה, ואתלבט עם עצמי בין הסרטים החדשים שעומדים להגיע לקולנוע. בבוקר אקום עם האנגאובר ולא ארוץ לבדוק ב־ynet מה ה־R היומי וכמה מאומתים יש וכמה בדיקות, ולא אחלק בראש את המאומתים והחיוביים כדי לגלות בעצמי מה אחוז המאומתים כי אין לי כוח לחכות שהם יפרסמו.
ואז אמחק את אפליקציית הקורונה מהטלפון, ואת הטלגרם של משרד הבריאות כי אין לי טיפה של סימפטיה למצב העכברת בצפון.
ואחרי יום נטול דאגות, בערב, אחרי שהילדים יירדמו, אתיישב מול המחשב כי כבר יום שלישי, ויש טור לכתוב, ויהיו לי כל כך הרבה נושאים בראש. וסיפורים. ואירועים קטנים. והיתקלויות מצחיקות. אפתח מסמך של המון נושאים אפשריים לטור, ואף לא אחד מהם יעסוק בקורונה. נשבע לכם.
