אני מחבב את האישיות הציבורית של גדעון סער וסבור שהוא פוליטיקאי ראוי. הוא היה לטעמי קצת אנמי מדי כְּשר ולא הותיר חותם משמעותי – אבל מכיוון שכמעט כל שרי הימין נראים לי כאלה, אולי הגיע הזמן לבחון שמא הבעיה בכלל בי, שאני עדיין מצפה מהם להיות ליברלים־לאומיים וממלכתיים במובן האמיתי של המילה, ולא סוציאליסטים בלבוש ימני ו"מערכתיים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צה"ל נערך להתפרצות הקורונה בעזה ובכפרי יו"ש
– הזדמנות שלא תחזור: פרישת מזוז פותחת פתח לתיקון מימין
– מסביב לעולם, תרומה חברתית או תוצרת מהכפר: מארזי אוכל עד הבית
סער הועיל לליכוד. טוב שיש במפלגה ויכוחים ומאבקים, טוב שמחדדים הבדלים ומאתגרים את המנהיג, טוב שיש התעוררות לפקוד למפלגה ולהעיר את השטח. להוציא הליכוד, כל המפלגות היום אינן דמוקרטיות. יש בהן מנהיג אחד, שמגבש אחריו שורת דוברים צייתנים. בציניות שבעיקר פוליטיקאים מסוגלים לה, אותם "מספרי אחת" שבונים לעצמם רשימות מהונדסות לפי מפתחות מלאכותיים ודרישות נאמנות, קוראים לנתניהו "דיקטטור".
גדעון סער החליט גם הוא להקים רשימה משלו ולהתמודד בבחירות הבאות מחוץ לליכוד. במתווה של נסיך ליכוד טיפוסי הוא תקף את הליכוד בחריפות, אבל שידר שלא המפלגה אשמה אלא בעיקר העומד בראשה.
סער מצטרף, אם כן, לאופנת גנץ, לפיד ובנט, ומנסה להצטייר כמצילנו, מתקננו ומאחדנו. השמאל מספר לנו שבגלל נתניהו אנחנו "מפולגים" ו"משוסעים", וסער נענה לאתגר הלאומי ובונה את רשימת "תקווה חדשה" – כי כבר מזמן לא היה לנו משהו חדש – ומציג, כמו שאר המפלגות שפוזלות למרכז, שלל קלישאות "מאחדות" לצד הרבה "רק־לא־ביבי". כי מה יותר מאחד מאשר לזלזל במיליוני מצביעי ימין?
מדוע עכשיו? מה השתנה ממערכות הבחירות הקודמות? כמו ב"פסק הזמן" הפתאומי שנטל סער מהחיים הפוליטיים, גם כעת רב הנסתר על הגלוי. אפשר לחשוב על שלוש סיבות מרכזיות. ראשית, הרצון לנקום בנתניהו; לעולם אסור לזלזל ביצר הנקמה בפוליטיקה. שנית, התקווה לשדרוג מעמדו במשא ומתן הקואליציוני אחרי הבחירות הבאות, שיחזיר אותו לתפקיד ביצועי. שלישית, מגמה מתמשכת של החלשתו בליכוד. אחרי שהפסיד לנתניהו נותר סער ללא תפקיד שיוכל לסייע למעמדו. "הליכודניקים החדשים", שתמכו בו, מורחקים ועוזבים את הליכוד. אחרים, כמו ניר ברקת, מתחזקים. סער נשאר מאחור, ללא "תקווה ישנה" לנצח בליכוד.
חוץ מצביקה האוזר ויועז הנדל מ"דרך ארץ", שכבר בישרו על הצטרפותם – לאחר שלפי כל הסקרים יישארו מחוץ לכנסת אם לא היו קופצים על עגלה פוליטית
חדשה – שוקלים להצטרף לסער, על פי השמועות, חלק ממחנהו בליכוד, כמו שרן השכל. גם יפעת שאשא־ביטון, מורשת בליכוד מימי כחלון, שוקלת, אך כח"כ מכהן ששווה את משקלו בתקציב מימון מפלגות, היא בוחנת גם אפשרויות אחרות, כמו שריון בימינה. לא נפקד גם שמו של גדי איזנקוט, שהופך למועמד כל כך מחוזר עד שבוגי יעלון לא הצליח להתאפק והכריז על אירוסין במעמד צד אחד.
המרוץ לחיסון ולבחירות
בסופו של דבר, לכל המפלגות ישנה אותה "תקווה חדשה": שמשבר הקורונה ישחרר כמה מנדטים מהליכוד לקטיף פוליטי במרכז המפה. לשם כך הן מקוות שבני גנץ יוביל לבחירות כמה שיותר מהר, כדי להקדים את פרויקט חיסון האוכלוסייה שאמור לשחרר אותנו מאימת המגפה ולהתחיל לאושש את הכלכלה.
בחירות שבהן אפשר לסכם את משבר הקורונה, כאשר יתברר שישראל עברה אותו קל יותר באופן יחסי למדינות מפותחות רבות אחרות – הן אופרה אחת. בחירות תוך כדי המשבר, איומי סגרים, איסורים וללא פתרון בריאותי – הן אופרה אחרת. כך מתערבבים באופן מקאברי המרוץ לחיסון והמרוץ לבחירות, וכולם תוהים מה יעשה גנץ; אלא שגם גנץ מהסס ומבולבל, משום שהוא מצטייר כמפסיד הגדול של כל תרחיש סביר.
פירוק הגוש היה צריך להוביל לשידוד מערכות בליכוד, כדי לבנות אסטרטגיה חליפית; אבל הליכוד ישן בעמידה, ונראה דהוי ושחוק מבחירות לבחירות
השאלה הגדולה היא אם הריצה של הימין למרכז – שמחליפה את התחרות על "הימין האמיתי" – תועיל לימין. ריבוי השחקנים מעלה חשש של תפסת מרובה לא תפסת. יותר מדי מפלגות מתחרות על פחות מדי מצביעים. נכון שמצביעי המרכז גמישים בהצבעתם, ובכל זאת, רבים מהם מגיעים למרכז מהשמאל ומחפשים מפלגה שיש בה ביטוי שמאלי ולא מפלגת ימין "רק־לא־ביבי". ובכל מקרה, ספק אם יש שם מספיק מנדטים כדי לשנות את מפת הגושים.
משום כך, מי שבמיוחד לא אוהב את המהלך של סער הוא נפתלי בנט, עד עתה הנהנה הבלעדי מהיחלשות הליכוד. סער מתחרה עם בנט על אותם מנדטים בדיוק: מאוכזבי נתניהו בימין ומצביעי כחלון לשעבר. השניים יתקשו לשלב כוחות, מפני ששניהם רוצים להיות "מספר אחת". וכל זה הוא רק קדימון לקניבליזם הפנים־ימני של מפלגות אנטי־ליכודיות שנחווה בבחירות הקרובות. כולם רוצים את אותם מנדטים, שיתפזרו על עוד מפלגות.
ניתן להעריך שהמרוויח הגדול של "הריצה אל המרכז" מימין, מצד מפלגות שבנויות על התקפת הליכוד, יהיה השמאל. הליכוד בוודאי ייחלש, אבל בשל הפופולריות החדשה של "הריצה אל המרכז" הוא עדיין יהיה המפלגה הגדולה, כשלצידו כמה מפלגות ימין־מרכז. במצב הזה, אם תקום ממשלת ימין, היא תהיה תלויה שוב במפלגות מרכז מתייפייפות שלא יאפשרו שום רפורמה משמעותית – לא בענייני ריבונות, לא במשילות ומערכת המשפט, לא בביטחון, לא בכלכלה ולא בשירות המדינה.
תרחיש אחר הוא "התקווה החדשה" האמיתית של השמאל, קרי שהקניבליזם הימני שבנוי – בחיקוי של ליברמן – על "רק־לא־ביבי" מימין, יחליש עוד יותר את הליכוד. כך תתאפשר קואליציה של מרכז־שמאל בשילוב מפלגות "רק־לא־ביבי" מימין או לפחות עורקים מהן, ח"כים טריים עם נטייה שמאלה שישובצו ברשימות הימין־מרכז כדי למשוך קולות, ואחרי הבחירות עשויים בקלות לחבור למפלגות אחרות תמורת שדרוג במעמדם.
משום כך, לא נראה שהתמוטטות אסטרטגיית הגוש של נתניהו מבשרת טובות לימין. וזה הזמן לדבר גם על הליכוד. פירוק הגוש היה צריך להוביל לשידוד מערכות בליכוד, כדי לבנות אסטרטגיה חליפית; אבל הליכוד ישן בעמידה, ונראה דהוי ושחוק מבחירות לבחירות. כעת, אחרי ממשלת אחדות נוראית ושרי ליכוד שלא תפקדו כראוי בזמן הקורונה, מצבו מידרדר עוד יותר.
המאבק הפוליטי של הליכוד במפלגות המהונדסות של הימין והמרכז־שמאל קשה גם בלי קורונה; עם הקורונה הוא עשוי להתברר כקטלני. הליכוד צריך לשמור על ייחודו כמפלגה דמוקרטית, אבל להוסיף לה רכיבים נוספים. אם ייגש לבחירות הקרובות עם אותה רשימה מוכרת שמרכיבים המתפקדים ומרכז המפלגה, ייתכן בהחלט שהבוחר יבשר לו על אובדן השלטון.
