אם בחרתם להדר ולהדליק את נרות החנוכה שלכם בשמן זית, ככל הנראה השתמשתם בתוצרת ספרד. ישראל הוא אולי ארץ זית שמן, אבל זה לא בהכרח אומר ששמן הזית המקומי אכן עדיף, והוא בוודאי יקר ממקבילו מן הנכר. הישראלים מעדיפים יותר ויותר לקנות שמן זית מיובא, ובשנתיים האחרונות הוכפלה כמות שמן הזית המיובא לכאן מ־6,000 טונות ב־2017, ל־12.7 אלף טון ב־2019. אבל דווקא מדינת ישראל עצמה, באקט בירוקרטי של פטריוטיזם, בהחלט מעדיפה את שמן הזית המקומי, והיא מבטאת את אהבתה באופן שכל המדינות בעולם מביעות העדפה לתוצרת מקומית: מיסים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המטוס שהפיל את האימפריה הסובייטית
– דעה: אם אין לחם: הקורונה בירדן מכה בעניים הרעבים
– היין של ייקבי השומרון בדרך לאיחוד האמירויות
כדי לתמוך בתעשיית שמן הזית המקומית, וכמובן בחקלאים המגדלים זיתים, מדינת ישראל מטילה מכס גבוה על שמן זית מיובא. מכס הוא מס המוטל על כל מוצר המיובא מחו"ל, ומי שנדרשים לשלם אותו הם היבואנים. מי שבוחרים לייבא בכל זאת, מתייחסים למכס כאל חלק מהעלויות שלהם ומגלמים אותו בתוך המחיר למשווקים. בסופו של דבר המכס מייקר את המוצרים שכולנו קונים, ולמעשה זוהי בדיוק מטרתו. אילולא המכס על שמן הזית, לדוגמה, היה מחירו של השמן המיובא זול בכשישה שקלים לקילו, והיצרנים המקומיים של שמן הזית היו צריכים להוריד את המחיר שהם גובים כדי להצליח להתחרות בו. מכס בהגדרתו נועד לייקר את התוצרת המיובאת, כדי שהתעשייה והחקלאות המקומיות תוכלנה לשמור על מחיר רווחי בעבורן.
המטרה המסוימת הזו אכן מתממשת, והמכס מייקר בפועל את מחירו של שמן הזית שאתם קונים. אם הייתם נכנסים למרכול בספרד הייתם יכולים לרכוש ליטר שמן זית כתית מעולה ב־16.6 שקלים בלבד לליטר, ואילו כאן המחיר הממוצע עומד על כ־35.4 שקלים. בשנתיים האחרונות ירדו מאוד מחירי שמן הזית בשוק העולמי, בעקבות הצטברות מלאי באיחוד האירופי והיצע גבוה, והם ברמה הנמוכה ביותר בחמש השנים האחרונות. אבל בישראל, הודות למכס, אנחנו לא זוכים ליהנות מהשפע האירופי במחירי המקור. המכס על ייבוא שמן זית עומד על 12 אחוזים ממחירו המקורי פלוס 4.48 שקלים לק"ג, ובכל מקרה לא פחות מ־5.47 שקלים לק"ג, מחיר שעשוי להגיע עד 50 אחוזים ממחירו של שמן זית בחו"ל.
אל תסתכל בקנקן
זוהי בדיוק הסיבה שהמכס על שמן זית לא ממלא את ייעודו המקורי, ולא מגן על התעשייה המקומית. שמן הזית בעולם זול כל כך, שאפילו לאחר שהמדינה ייקרה אותו בכמה שקלים הוא עדיין זול יותר משמן הזית המקומי. יבואן קונה שמן זית במחיר המקורי, משלם עליו עוד כשישה שקלים של מס למדינת ישראל, מוסיף הוצאות שינוע, אחסון, כשרות, בירוקרטיה, הפצה וכמובן רווח, ועדיין שמן הזית שלו נמכר בפחות משלושים שקלים בסופרמרקט ישראלי. לשם השוואה, שמן זית ישראלי בעל תו איכות מקומי עולה בממוצע 44 שקלים לליטר. וכך, יבואנים החלו לייבא כמויות עצומות של שמן זית, למרות המכס. ב־ 2019 יובאו לישראל כ־9,500 טון שמן זית תוך תשלום מכס מלא, נוסף על 3,200 טון שמן זית המיובא לארץ במכסות הפטורות ממכס. סך כל ההכנסות למדינת ישראל מהמכס על שמן הזית: כ־56 מיליון שקלים בשנת 2019 לבדה.
לא ברור אם זו מהפכת הבריאות או סתם שינוי בטעם המקומי, אבל בשנים האחרונות הישראלים צורכים הרבה יותר שמן זית. שיעור הצריכה של שמן זית לנפש עלה בכ־30 אחוזים משנת 2012 (2.3 ק"ג בשנה) ועד שנת 2019 (3 ק"ג לשנה). גם החקלאים הגדילו במשך השנים את הייצור המקומי שלהם, ובשלושים השנים האחרונות נוספו כ־260 אלף דונמים של מטעי זיתים. הייצור המקומי עדיין מהווה כ־60 אחוזים מהצריכה בישראל, והיתר מגיע בייבוא של תוצרת מחו"ל. כלומר, הייבוא לא רק שלא פגע בחקלאות המקומית, אלא להפך – היא התרחבה פלאים, והגידול בביקוש היה גדול כל כך עד שהכרחי לייבא כדי לספק אותו.
מתוך כ־7 מיליון ליטרים של שמן זית שנמכרו בישראל ב־2019, רק 720 אלף הם שמן זית ישראלי 100% בעל תו איכות מקומי של משקים כמו אליעד, ג'השאן, חלוצה, משק אחיה וכו'. כ־3 מיליון ליטרים מיובאים לארץ בבקבוקים ונמכרים כמו שהם, ללא שינוי. יתר שמן הזית הנמכר בישראל הוא למעשה שמן זית מהתעשייה המקומית המערב שמן זית המיובא בצוברים בתוספת כמות מסוימת של שמן ישראלי, בשיעור שאינו ידוע ואינו מסומן על הבקבוק.
מילא שהמכס לא באמת מגן על התעשייה המקומית, ושאנחנו סתם משלמים יותר מיסים. גם זאת דרך לסגור את הבור התקציבי, אם כי לא הגישה המועדפת על כלכלנים וסתם חובבי חומוס; אבל מתברר בכלל שעובדים עלינו פעמיים, ושגם מה שמוכרים לנו כ"תוצרת הארץ" לא בהכרח כזה. שמן זית ישראלי מעורב בשמן מיובא נמכר בכעשרה שקלים יותר ממחירו של שמן המיובא בבקבוקים.
אין פה גם עניין של פערי איכות, כפי שאולי יטענו. שמן הזית הספרדי ידוע באיכותו הבינלאומית, והאיחוד האירופי ככלל מייצר את רוב שמן הזית העולמי (כ־65 אחוזים). מכיוון שרוב השמן הנמכר בישראל כשמן מקומי הוא למעשה עירוב של שמן מקומי ושמן מיובא, אין לנו מידע על איכותו. המכס עצמו מבוסס על אחוזים מהמחיר המקומי, ומשום כך מייקר יותר שמן יקר מאשר שמן זול, והיבואנים מעדיפים לעיתים קרובות לייבא דווקא את השמן הזול יותר והאיכותי פחות.
לא די בכוונות טובות
שמן הזית הוא רק דוגמה לאינסוף מקרים שבהם מדיניות קלוקלת מייקרת את חיינו, בלי סיבה. הכוונות הטובות לא בהכרח מגינות על מי שהן מתיימרות להגן עליו, וגם כשכן – זה על חשבון מישהו אחר, בדרך כלל הציבור הרחב שמתקשה להתאגד ולהשפיע על מקבלי ההחלטות. אפשר לדבר על יוקר מחיה מכאן ועד טוקיו, ואפשר פשוט לפעול בסדרת צעדים קטנים שכל אחד מהם יקל על החיים כאן עוד קצת. יוקר מחיה מורכב מאינסוף פרמטרים – ממחיר הלחם ועד מחירן של דירות, וכל פרט שכזה יכול להשפיע על יוקר המחיה של כל אחד מאזרחי ישראל. לכבוד חג החנוכה, אפשר להתחיל עם שמן הזית.
הגנה על חקלאות מקומית, במיוחד ענף המוזכר פעמים רבות כל כך במקרא כמו כרמי זיתים לייצור שמן, היא מטרה טובה כשלעצמה. אלא שמדינת ישראל בוחרת באופן שיטתי להגן על החקלאות המקומית בדרכים המזיקות ביותר: תכנון הייצור, מכסי מגן, הגבלות על ייבוא ופיקוח מחירים. במקום לתת לחקלאים מענקים ישירות – אם כל כך רוצים לסייע להם, מה יותר טוב מצ'ק ביד? – מעדיפים לייקר את התוצרת החקלאית לכל אזרחי מדינת ישראל. דו"ח החקלאות השנתי של ה־OECD מותח באופן עקבי ביקורת על המדיניות הישראלית בנושא הזה. ישראל חריגה בנוף המדינות המפותחות בהיקף התמיכות העקיפות בחקלאות.
התמיכה הכוללת בחקלאות בישראל על ידי הממשלה עומדת על כ־16.7 אחוזים מתקבולי החקלאים. אלא שרוב ההגנות אינן מגיעות ישירות לכיסי החקלאים הישראלים, אלא נובעות מייקור התוצרת החקלאית המיובאת מחו"ל. מתוך כ־1.84 מיליארד שקלים של תמיכה בשנה, רק 791 מיליון שקלים יוצאים מתקציב המדינה ושקופים לציבור. יתר ההגנות על החקלאות כוללות תכנון ממשלתי בענפי החלב והביצים, מכסי מגן על תוצרת חקלאית מיובאת ופיקוח מחירים על תוצרת חקלאית, כולל מחיר ליצרן ומחיר לצרכן. כל אלה מיועדים להגן על המגזר החקלאי, אבל עושים זאת בדרך שמייקרת את התוצרת לצרכנים, מגבילה את התחרות המקומית ומעוותת את הקצאת המשאבים של השוק. כשמוסיפים גם את הפטור ממע"מ על פירות וירקות מגיעים ל־91 אחוזים של תמיכה עקיפה בחקלאות, הרבה יותר גבוה מהמדינות המפותחות האחרות.
שר האוצר ישראל כ"ץ תכנן ואף הכניס לחוק ההסדרים רפורמה שהיא רעידת אדמה של ממש בתחום: מעבר מתמיכות עקיפות לתמיכה ישירה בחקלאים. אלא שחוק ההסדרים יושב בינתיים על המדף ומחכה, כמו כולנו, לתקציב. אולי מתישהו תקום ממשלה בישראל שתעביר תקציב וחוק הסדרים, אבל לא בטוח בכלל איזו ממשלה היא תהיה ואילו רפורמות תעביר. הזדמנות נוספת לשנות את אופי התמיכה בחקלאות למודל שיפגע פחות בצרכנים הישראלים, אולי לא נראה עוד זמן רב. כדאי אולי לשאול את גדעון סער מה עמדתו בעניין.
