אירוע תקיפת הסייבר על חברת שירביט מסרב לגווע, והסאגה נמשכת. בתחילת השבוע הקודם נחשפו עוד ועוד פרטים על דרכי הפעולה של הפצחנים, בעוד הם ממשיכים "להתעלל" בחברה ומפיצים את פרטי המבוטחים, בהם עובדי מדינה רבים. לאחר התערבות מערך הסייבר הלאומי ואפילו השב"כ, בשבוע שבער נכנסו לתמונה גם חוקרי יחידת הסייבר בלהב 433 של המשטרה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השירים והפיוטים: שולי רנד וג'קי לוי בשידור מיוחד לחנוכה
– אלפים יגיעו בחנוכה לארמונות החשמונאים ביריחו
– דעה: פתיחת יחידות קרביות לנשים עלולה להיות מסוכנת
בחברת הביטוח חוזרים וטוענים כי מטרת התוקפים אינה לקבל את דמי הכופר, אלא "לזרוע בלבול, פחד ואי־בהירות בתוך המערכת הפיננסית בישראל". בין אם יש אמת בניסיון להפוך את המקרה מאירוע כופר מקומי לאירוע תקיפה "לאומי" ובין אם לא, אין ספק כי הפריצה הממוחשבת מציבה סימן שאלה גדול על נושא אבטחת הסייבר בגופים המוסדיים שמנהלים את כספנו ומחזיקים בפרטים רגישים עלינו- חברות הביטוח, קופות הגמל, קרנות הפנסיה ועוד.
העובדה שבמקרה הזה מדובר בחברה קטנה, לא נותנת לה שום פריבילגיה ולא אמורה לעורר סלחנות. יש עוד חברות ביטוח קטנות, וזו מציאות מבורכת שמגבירה תחרות ומוזילה מחירים. אבל גם החברות וגם רשויות הפיקוח צריכות להפנים שרמת הגנה גבוהה היא דרישה מהותית, ומי שלא מסוגל לכך – שלא יהיה במשחק. הפיקוח יכול ואולי צריך להקל בתחומים אחרים כדי לעודד תחרות, אך דווקא בתחום הזה הוא חייב להחמיר עם כולם.
אך מעבר לכך, יש בעיה משותפת לכל הגופים הפיננסיים. למרות הפעולות השונות שננקטות ולמרות היותם מפוקחים, אף אחד לא מחייב אותם לספק מידע על תקיפות סייבר לציבור ובחלק מהמקרים אפילו לפיקוח, אף שידוע כי מתקפות כאלו מתרחשות כל הזמן.
כך למשל, גוף מוסדי נדרש לדווח לפיקוח רק אם "נפגעו או הושבתו מערכות ייצור המכילות מידע רגיש למשך יותר משלוש שעות", או כאשר "יש אינדיקציות לכך שמידע רגיש של לקוחות הגוף המוסדי או עובדיו נחשף או דלף". לעיתים מאחורי הודעה על "תקלה טכנית" באתר החברה, מסתתר אירוע שאף אחד מחוץ לחברה – כולל הפיקוח – לא ידע עליו, כי הוא התרחש למשך "שעתיים בלבד".
בסוף, החשש הגדול ביותר של גופים כאלה איננו כסף שנגנב או סנקציות מצד הרגולטור, אלא אובדן אמון הציבור ובריחת לקוחות. לכן הם יעשו הכול כדי שלא נדע על כך. במצב כזה, כאשר כל חברה מסתירה את פרטי האירוע ואין שיתוף של מידע חיוני – מהיכן הגיעה הפריצה, איך זה קרה וכיצד מתמודדים – יהיה קשה מאוד להילחם במתקפות שרק הולכות ומתגברות.
האירוע של שירביט הוא קריאה מהדהדת לשיתוף פעולה בין הגופים הפיננסיים במלחמה בתקיפות הסייבר, תוך מעורבות של הרגולטור. גם אם האירועים הללו, המתרחשים מדי יום, לא ייוודעו לציבור, ראוי שישותפו בין החברות כדי לשפר ולשכלל את ההגנות שלהן.
עוף גוזל
תביעה יוצאת דופן הוגשה לאחרונה לבית משפט בבריטניה. מובטל בן 41 דרש לאלץ את הוריו העשירים לתמוך בו כספית. הגבר התובע טען כי באמצעות הסיוע הכספי שהעניקו לו במשך שנים, הוריו טיפחו אצלו תלות בהם. בשלב מסוים, בעקבות הרעה ביחסים, הם צמצמו משמעותית את תמיכתם הכספית. בתביעה שהגיש ביקש הגבר מבית המשפט להורות להוריו להמשיך את תמיכתם ללא שינוי, אך תביעתו נדחתה.
אין ספק שמדובר באירוע חריג במיוחד, אך הוא מציף סוגיה מעניינת ואולי גם טעונה: עד כמה צריכים הורים לתמוך כלכלית בילדיהם, גם אחרי שבגרו? סקר שערכה לפני כשנתיים התאחדות הסטודנטים העלה כי 91% מהסטודנטים בישראל נתמכים בידי הוריהם, וכמעט 50% מהם בסכום העולה על עשרת אלפים שקלים בשנה.
חינוך לעצמאות כלכלית מגיל צעיר, ובין היתר עידוד עבודות של הילדים שבהן הם ירוויחו כסף "בזיעת אפם", במקביל לחיסכון, יסייע לאזן תלות כלכלית בהורים
מעבר לתמיכה בתקופת הלימודים, הסיוע ההורי הנפוץ בישראל וגם המשמעותי ביותר מבחינה כספית הוא רכישת דירה. רוב מוחלט של הזוגות הצעירים העומדים בפני רכישת דירה, נעזרים בהון עצמי שקיבלו מההורים. בהתאם להוראת בנק ישראל, רוכשי דירה ראשונה מחויבים להביא מראש לפחות 25% ממחירה (בדירות הנרכשות במסגרת מחיר למשתכן ההון העצמי יכול לרדת גם ל־10%, אם כי מדובר במיעוט). אם מחיר דירה ממוצע עומד על כ־1.6 מיליון שקל, יש צורך בהון עצמי מינימלי של 400 אלף שקל. לפני 15 שנה, כשדירה ממוצעת עלתה פחות ממיליון שקל וההון העצמי שנדרש היה נמוך משמעותית, להורים היה הרבה יותר קל לסייע. אם בעבר התמיכה הזו הייתה מאוד נפוצה ובת ביצוע, הרי שכיום מדובר בנטל כבד בהרבה, לפחות לחלק גדול מההורים. בלית ברירה, חלקם ממשכנים את ביתם כדי לסייע לילדיהם.
הקושי לסייע לילדים איננו נובע רק ממחירי הדיור המאמירים (אגב, יש הטוענים כי דווקא הסיוע הזה, בניגוד למקובל בעולם, הוא בין הגורמים לתדלוק מחירי הנדל"ן בישראל), אלא גם מתוחלת החיים ההולכת ועולה. בשנת 2000 למשל, תוחלת החיים בישראל לאישה עמדה על 81.2 שנים, ולגבר 76.6 שנים. 18 שנה מאוחר יותר עלתה תוחלת החיים בכחמש שנים לשני המינים. לעובדה שהורינו מאריכים ימים, תודה לא־ל, יש כמובן השלכות כלכליות. לא רק תוחלת החיים עולה, אלא גם הרצון לשיפור איכות החיים – מטיולים בעולם ועד רצון לעבור לדיור מוגן עם שלל שירותים ופעילויות, ואלה עולים הרבה מאוד כסף. מנגד, גם להיות חלילה חולה במצב סיעודי זה עסק יקר. כל זאת כאשר הפנסיה, שעד לפני מספר שנים הייתה אולי די "מובטחת", הולכת ונשחקת.
אז האם ההורים צריכים לתמוך כלכלית בילדיהם הבוגרים? המילה "צריכים" בעייתית כמובן בהקשר הזה. בסופו של דבר, אלו החלטות שקשורות להיבטים רגשיים וכמובן ליכולת כספית. מדובר בסוגיה אינדיווידואלית מאוד, שאין בה כללי אצבע.
ובכל זאת, שני טיפים מומלצים עשויים לסייע בנושא הזה להורים לילדים צעירים: הראשון הוא חינוך לעצמאות כלכלית, והשני הוא יצירת "כרית ביטחון" לסיוע עתידי. חינוך לעצמאות כלכלית כבר מגיל צעיר, ובין היתר עידוד יצירתיות ועבודות שונות של הילדים שבהן הם ירוויחו כסף "בזיעת אפם", במקביל לעידוד לחיסכון (במידה), יסייע לאזן תלות כלכלית בהורים.
בנוסף, וככל שמתאפשר להורים, מומלץ לשים בצד חיסכון (מעבר לתוכנית "חיסכון לכל ילד" של משרד האוצר) במסלול לטווח ארוך של 10־20 שנה, כגון בקופת גמל להשקעה, ובכך להבטיח מענק עתידי גם אם היכולת הכלכלית של ההורים תהיה מוגבלת.
